עם הפונדקאית הראשונה זה לא הצליח, השנייה ילדה תאומים פגים (שאחד מהם נפטר) ומהשלישית נולדה להם בת.דן גולדנברג ואלרון ישראלי ממודיעין, שהרחיקו עד תאילנד כדי להקים משפחה, מגדלים בכייף את איתי ואופיר.מלווים זוגות בתהליך הפונדקאות. ולא פוסלים אפשרות להעמיד צאצאים נוספים בעזרת העוברים שהקפיאו
פתאום הכל רץ
הם הכירו בעבודה. דרך חברה משותפת שעבדה איתם בסלקום. הוא אלרון ישראלי (32) עובד בחברה לשיווק ציוד רפואי והוא דן גולדנברג (34) מנהל מוקד בידיעות אחרונות בעבר ואב בחופשת לידה בהווה. מאז הם ביחד. הם גם מגדלים את איתי בן השלוש וחצי ואת אופיר בת חמישה חודשים אותם הביאו לעולם באמצעות פונדקאיות בתאילנד.
בתאילנד הם גרו תקופה מסוימת, אחרי שדן ראה מודעה בעיתון בה חיפשו ישראלי שינהל סוכנות נסיעות בתאילנד. תוך זמן קצר ארזו את חפציהם, את שני הכלבים ועזבו. הם לא נשואים, כי לא רואים בכך צורך כל עוד זה לא מוכר בארץ, אך מקיימים זוגיות ומשפחה במודיעין, כמו כל משפחה אחרת. בדרך להקמת משפחתם הם חוו קשיים רבים, אבל נשארו מלאי אהבה ואופטימיות.
מתי התחלתם לרצות להביא ילדים לעולם?
"תוך פחות משנה, הייתי בשל להורות, אבל לא רצנו לזה" אומר דן, ואלרון מוסיף "אני הייתי פחות מוכן. לקח לי זמן. הוא היה מוכן ורתם חברים שיציקו לי".
"מאחורי הקלעים בדקתי כל מיני אופציות" ממשיך דן לתאר "יש אופציה של הורות משותפת עם אישה, אבל אני אישית לא התחברתי לזה, וגם הבנתי מהר מאוד שגם אלרון לא. רצינו תא משפחתי משל עצמנו, בלי הסדר עם עוד אישה. התחלתי לחקור על פונדקאות. בדקנו את נושא הפונדקאות בהודו. פחות התחברתי לעניין בהודו כי מנתקים את הפונדקאית מהמשפחה שלה". בכלל לא העליתי על דעתי שזה קיים גם בתאילנד. יום אחד הקליד דן בגוגל "פונדקאות" בתאילנד וגילה שקיימות הרבה אופציות וקליניקות ומפה הכל התגלגל. הוא לקח איתו לפגישה את אחת הבנות שעבדו איתו בסוכנות והלך לפגוש את מנהל המרפאה, שהפתיע אותו ששאל אותו למה אתה רוצה ילד? "שם נוצרה כימיה גם עם המתאמת שלו וגם איתו, והחלטנו שכן. מתחילים את התהליך איתם" הוא אומר.
אלרון: "פתאום כבר הכל רץ. כמו עם המעבר לתאילנד, זה התחיל מאיזה שהוא רעיון, שפתאום הפך לכדור שלג שהתגלגל, ופתאום אנחנו עם מזוודות בשדה התעופה". בפעם הראשונה, החזרת העוברים לפונדקאית, לא נקלטה, ולאחר עיון בדו"ח יחד עם הרופא, המליץ הרופא בפניהם להחליף פונדקאית. הם החליפו פונדקאית והתחילו את התהליך מחדש.
איך התבשרתם על ההיריון?
דן: "ערב פסח קיבלתי בתאילנד טלפון. המתאמת בישרה שיש הריון של שלושה שקי עוברים. נעמדתי המום. צריך לחשוב מה עושים. פתאום לקבל ישר במכה שלישיה. אחרי באמת שבועיים, עשו בדיקת דופק בשבוע השמיני, ונשארו רק שני עוברים, אחד נספג".
על התהליך עצמו הם מספרים שהיה שיתוף פעולה מלא, למרות שדן בחר שלא לפגוש את הפונדקאית במשך ההיריון כדי שלא להיקשר אליה, וגם כדי שלא תיקשר אליו. יחד עם זאת היה להם חשוב מאוד שהיא תרגיש טוב עם כל התהליך ושלא תנותק מהמשפחה שלה כמו שעושים בהודו.
ואז הגיע רגע הלידה. דן: "יום אחד אלרון נסע לארץ לחתונה של אחיו. יום לפני החתונה, קיבלתי s.m.s מהמתאמת, תגיע לבית החולים הפונדקאית עם צירי לידה. באותו רגע נבהלתי מאוד. היא היתה שבוע 25 להריון. ראיתי שחורות בעיניים. התקשרתי לאלרון בלחץ היסטרי והוא אמר לי להירגע, שאפשר לעכב. אמרתי לאלרון אני מפחד. יש לי הרגשה לא טובה בפנים. הגעתי לבית החולים, חברה שלנו ישר באה איתי, ורצה הגורל ופגשתי את הפונדקאית גם פנים מול פנים, סוף סוף".
מכאן מתארים השניים את השתלשלות עניינים ששינתה את כל התא משפחתי שלהם. "נכנסנו לבדיקה אצל הרופאה, והרופאה אמרה לי שיש כבר פתיחה של ארבע אצבעות, ושלצערה בשבוע כזה מוקדם של ההיריון, מדובר על הפלה. זה מסוכן והסיכוי לעוברים הוא קלוש". בבית החולים ניסו לעכב את הצירים, אך בסופו של דבר נולדו התאומים בניתוח קיסרי בשבוע עשרים וחמש ושלושה ימים.
"בדרך כלל בתאילנד מיילדים משבוע 27. אחרי הלידה של איתי שינו שם את הנהלים ומשבוע 25 הם כן מנסים להלחם על הילד כמו פה בארץ. הייתי מוכן מאוד לילד, לילדים, אבל לא לסיטואציה הספציפית של מה שעברנו מבחינת הלידה".
איתי חי עילי מת
יום אחרי החתונה הצטרף אלרון לדן בבית החולים. הם ליוו את התאומים באופן צמוד בבית החולים, אך אחרי שבועיים אחד התאומים נפטר מזיהום. דן "באותו היום, אומרים לך הכל בסדר. ואתה מרגיש גם את הילד. ופתאום זה היה באמצע הערב, קיבלתי טלפון ואז הרופא אמר לי, ערב טוב, מצטער שאני מתקשר. באותו רגע מתחיל להריץ לעצמך מחשבות בראש".
כשהגיעו לבית החולים הסבירו להם שילד אחד מתדרדר כי יש לו זיהום ומנסים לתת לו טיפול מונע. הטיפול החל להשפיע, כי אחרי שנתנו לו אנטיביוטיקה, באמת ראו שיפור. את הרגעים הקשי הללו מתאר דן: "התאומים היו באותו החדר, שניהם, כל אחד בצד אחר. פעם ראשונה שסגרו כמו מעין פרגוד כזה והפרידו את החדר לשניים. מצד אחד יש את איתי, ומצד שני אתה רוצה להיות עם הקטנצ'יק כדי לראות שהכל בסדר. לא זזנו מהחדר. לפנות בוקר, כבר הרופא אמר לנו, 'אני מתנצל ניסינו באמת'. זה היה ערב ראש השנה פה בארץ. הכי חרוט לי בזיכרון שעוד לא יצא בשבועיים האלה שהחזקתי את הילד. אחת האחיות באותו היום פשוט הביאה לי את עילי. היא עטפה אותו כמו שעוטפים את התינוקות, כמו בובה, והיא פשוט הביאה לי לידיים ואמרה לי בוא תחזיק. אותו הרגע פשוט נפל האסימון מה קורה. נגמרתי באותו היום"."מצד אחד יש את איתי" אומר דן "ומצד שני כאבנו את האובדן של עילי" מוסיף ואומר אלרון.
איך ממשיכים אחרי קושי כזה?
דן: "לקחתי יום או יומיים שהייתי צריך להתאפס, ואז אמרתי לעצמי אני חייב להיות חזק בשביל איתי. אלרון כל התקופה, היה חייב לשמור על איפוק, והוא שמר, כי אני ממש נשברתי. היו רגעים שהייתי מרגיש שאני בסדר, ואמרתי אלרון יש לך 10 דקות תפרוק, תבכה, תעשה מה שאתה צריך ותכף זה חוזר אלי. זה עזר לי מאוד בקטע הזה".
600,000 שקלים לאשפוז
פרט לקושי הרגשי התמודדו השניים בתקופה ההיא גם עם קושי כלכלי. מאחר ולא היה להם כיסוי ביטוחי שמכסה שהות בפגיה, נאלצו לעמוד בעלויות גבוהות בתקופה בה שהה איתי בפגיה של בית החולים הפרטי. "העלויות שם מטורפות. יום אשפוז בתקופה הראשונית זה ממוצע של 7,000 ₪ לתינוק ליום. זה הולך ופוחת כשהם מתחזקים ואין צורך בהנשמה ואין צורך בזה" מספר דן, "כל תקופת האשפוז יצא 600,000 ₪. שזה מטורף. אני לא חושב שיש להרבה אנשים 600,000 נזיל באותו הרגע". בעזרת משפחה וחברים, וגם בעזרת הלוואות הצליחו לגייס את הכסף לטיפולים. "פה גם כן גילינו את טוב הלב של הרבה אנשים" אומר דן. "לא היתה לנו ברירה", ואלרון ממשיך, "המשפחה עזרה, לקחנו הלוואות ממי שהסכים לתת. הבנקים זרקו אותנו מהמדרגות כי לא עבדנו בארץ מספר שנים. רק בנק אחד הסכים לתת לנו הלוואה. בנק אחד פה במודיעין, בנק יהב. הסיפור עצמו מאוד נגע למנהלת. במזל הצלחנו לגייס את הסכום שהיה שצריך. כאילו הסכום הספיק בדיוק. תמיד היתה לי המחשבה כאילו הכל מכוון מלמעלה".
קהילה גדולה במודיעין
אחרי שהות של כמה חודשים בפגיה של בית החולים רצו לקחת את איתי ולחזור הביתה. "החלטנו שאנחנו מעדיפים לחזור לארץ. הרגשנו את הצורך להיות עם החברים והמשפחה" הם אומרים.
למה דווקא מודיעין?
"חזרנו לארץ ישר למודיעין" אומר דן "אמא גרה פה, וידענו שזה יהיה לנו עזרה מבחינת הכל". אלרון: "אחות של דן מצאה לנו דירה. אמרנו מקסימום אם לא נאהב, לא נסתדר, אז אחרי שנה נעבור. רצינו קודם כל להגיע למקום משלנו, פינה משלנו".
על הבחירה שלהם כמשפחה חד-מינית לגור במודיעין אומר דן "מודיעין היא מאוד friendly". הם מספרים על קהילה תומכת מאוד גדולה במודיעין, כאן הם מכירים זוגות חד-מיניים נוספים ואמהות לסביות הגרות במודיעין, וגם בפייסבוק יש קהילה גאה שמקיימת מפגשים.
אופיר מצטרפת למשפחה
אולם דן ואלרון לא ויתרו על הרעיון של הרחבת המשפחה עם עוד ילד בבית. לפני חמישה חודשים נולדה להם בת נוספת גם היא באמצעות פונדקאית בתאילנד.
לא נרתעתם לעבור שוב את כל התהליך אחרי הפעם הקודמת?
הרעיון להגדלת המשפחה קרם כשחברתם הטובה קה מתאילנד ביקרה אותם בארץ בשנה שעברה. לפני חזרתה שאלה האם ירצו שתהיה פונדקאית לאלרון, הזוג הסכים ומהר מאוד החל התהליך.
ההיריון נקלט בפעם הראשונה. דן: " היינו בשלט רחוק, למרות שאלרון נסע אליה פעמיים. אני ואיתי נסענו עם אלרון ביוני, כי ידענו שהלידה מתקרבת".
שלושה שבועות הם היו בתאילנד, שילבו את חווית הלידה עם טיול משפחתי. "הלכנו עם איתי לבית חולים" מספר דן, "הוא ראה את הרופא ואת האחיות עוד לפני שאופיר נולדה. היה לי חשוב גם ללכת לרופאה הראשונה שאמרה לי בוא נלך לכיוון של הפלה בהתחלה. היא ראתה ואמרה וואו. השאלה הראשונה שהיא שאלה אותי היתה, איפה התאום?"
יש קשיים מיוחדים לזוג חד מיני שרוצה להקים משפחה?
"היתה מסכת טרטורים מול הגורמים בארץ". הסיבות לכך הם מסבירים נעוצות בחוקים השונים של כל מדינה ומדינה והפרשנות השונה. את חופשת הלידה בילה אלרון בתאילנד. דן לא ראה את אופיר התינוקת מאז נפרדו בתאילנד כשהיתה בת שבועיים, ואלרון החמיץ את מסיבת יום ההולדת של איתי ואת מסיבת הסיום בגן.
תהליך הפונדקאות בתאילנד כרוך בהליך בבית משפט. אבל גם ההליך הזה יכול להיגרר. דן: "הייתי בכל מקום כדי שיתנו תעודת זהות לילדה. לא רציתי שאלרון יתקע שם עוד. עשינו את התהליך שבו בית המשפט יכיר שאלרון הוא האבא. אנחנו מכירים גם את התרבות, השפה, אז הרבה יותר קל לנו. אבל חשבתי, מה עם זוגות שלא מכירים?"
מהרגע שקיבלו את האישור המיוחל ואת ההכרה בתאילנד, הרים דן טלפונים למשרד החוץ כדי שיעזרו להוציא פספורט בהליך מהיר לאופיר כדי שאלרון יוכל לחזור איתה לארץ. אלרון הגיע בסוף שבוע, וביום ראשון כבר חזר לעבודה, כי בדיוק נגמרה חופשת הלידה. "עכשיו אני איתה, עקרת בית" מעדכן דן.
אבא ועוד אבא
איך מסבירים לילד על התא המשפחתי שלכם?
דן: "שום דבר לא מכין אותך לרגע האמת. יש ספרים, סרטים וגם בגן מקבלים את זה ומדברים על זה. ביום המשפחה בשנה שעברה דיברו גם על אבא ואבא. משרד החינוך בקטע הזה מאוד מתקדמים. איתי חי את זה מהרגע שהוא נולד. אני אומר לאיתי יש לך שני אבא שאוהבים אותך המון".
מה אתם אומרים לאלו שאומרים שילד חייב אמא?
דן: "גם לי היתה את ההתחבטויות עם עצמי: אם יהיה לו חסר דמות אימהית? אם אני מביא אותו למציאות שהיא שונה וכאילו מקשה עליו? יש אין ספור קשיים בחיים. אז אין פה דמות בצורת אישה, אבל אני דואג למה שהוא צריך, הכל אותו דבר. הילד הזה מקבל כל כך הרבה אהבה שאני מאחל לעוד הרבה זוגות סטרייטים, שהילדים שלהם יגדלו איך שהוא גדל. איתי וגם אופיר. יש מצב שהאימא נפטרת והילד גדל עם אבא, איפה דמות אמהית? גם פה יש התמודדות לילד. הרבה יותר קשה בעיני, כי יש חור וחלל שאת לא יכולה להשלים לו פתאום.
זה פחות מלחיץ אותי היום, כי אני מרגיש ורואה שאין לו חסך בקטע הזה"
מה ההמלצה שלכם לזוגות שרוצים להתחיל את התהליך?
דן: "להגיע ממקום שלם לתהליך כזה, עם ראש פתוח להכל, כי דברים קורים".
בינתיים, בעקבות הניסיון שצברו והקשיים שחוו החליטו השניים לפתוח חברה לליווי ישראלים שמעוניינים בהליך פונדקאות בתאילנד, כדי עזור לזוגות אחרים הנמצאים באותה סיטואציה.
מה הלאה?
"דיברנו על זה ששנינו מכוונים לארבעה ילדים" אלרון אומר "הפרויקט הבא זה דירה, כי באמת לקחנו החלטה שילדים לפני בית וכל המשאבים הופנו לשם. ודן מוסיף "יש לנו עוברים מוקפאים בתאילנד, גם לי וגם לאלרון. אני לא יכול להגיד שזה יקרה כרגע, אני מאמין שבעוד שנתיים נחשוב. לפני אופיר פנינו לאותה תורמת ביצית, אבל היא לא הסכימה. איתי ואופיר הם אחים לכל דבר. הם גדלים כאח ואחות".
(צילום לינור לוי)
