לפני שאנחנו נפרדות ואני עומדת לעזוב את ביתה המטופח שברעות, אומרת לבנה מור, אישה יפה בת 55 ואם לשתי בנות (מעיין בת 34 שעובדת איתה בחברה וענבל בת 31 שהיא צלמת בברלין), שמבחינתה הזמן היה יכול לעצור מלכת עכשיו בנקודה הזו בחייה. למה אני שואלת והיא משיבה: "כי אני בזמן נפלא. יש לי בטחון כלכלי, אני מרגישה שאני עושה דברים עם אנשים צעירים, אין לי כבר ילדים בבית, הבנות והנכדים הם העוגן ומקור האושר שלי ואני רוקדת ונהנית מכל רגע". אבל מחוגי השעון ימשיכו כנראה לנוע ומור תמשיך כנראה לעשות פי שלושה ממה שרובנו מספיקים בכל זמן נתון. הדרך שעברה מאז ילדותה ועד היותה אשת עסקים אמידה שלא מהססת לקחת החלטות כלכליות אמיצות מאידך, ולהופיע כרקדנית ריקודי בטן בערב מוכיחה זאת.
ילדות של עוני ומחסור
אל ביתה של מור אני מגיעה לפנות ערב היישר מנסיעה מייגעת מירושלים. אני מתקשרת מהחניה לשאול אם אני יכולה להקדים קצת. "בוודאי" היא אומרת בלבביות "גם אני חזרתי זה עתה – אכין לשתינו קפה".
אז איך נראה יום רגיל שלך?
"בשעת בוקר מאוחרת יחסית נסעתי למשרדי החברה שלי "אלמור פיברגלס" בבית שמש ובמהלך יום עבודה לא מאוד ארוך הספקתי הרבה, גם להיפגש עם לקוחות, גם לגבות כספים באשדוד ואם לא הייתי נפגשת איתך הערב הייתי בוודאי גם רוקדת או מתעמלת".
שום דבר בנקודת המוצא של לבנה מור לא בישר על הדרך שבה התפתחו חייה. היא נולדה בתל אביב ב-1960 כלבנה נחמיאס, בת לעולים מאיסטנבול שהתיישבו בשכונת שפירא בדרום העיר. אביה היה כורך בבית דפוס ונעדר שעות ארוכות מהבית ואמה לא עבדה. מור ושלוש אחיותיה גדלו במה שהיא מכנה "עוני קשה".
מה זה אומר עבורך לגדול בעוני?
"חוויתי את העוני כמקום מאוד חלש, תלוש, לחם ומרגרינה, חוסר בטחון, חרדה מתמדת. אמא לא עבדה כי זה לא היה מקובל, לפחות בתפיסה התרבותית שלהם. הכניעות הזו לעוני ולמחסור כפי שחוויתי אותה בילדות וההכרה שאני בשום אופן לא רוצה להנציח אותם הם הדלק שמניע אותי עד היום. החרדה להגיע למקום הזה. אבל כילדה גיליתי יוזמה וכשרון בכל מיני תחומים. הלכתי לבית ספר דתי בשכונה וזכיתי למשל בתחרות על ידע בתנ"ך. ציירתי וגיליתי נטיות אמנותיות. עד היום אני גם מציירת. ועם זאת, כנראה שחוסר הביטחון הקיומי, הריבים הקשים שהיו בין הורי בבית על רקע המחסור גרמו לי מגיל צעיר לגמגם. בבית הספר לא העזתי לקרוא בקול רם. עד היום, ברגעים מסוימים הגמגום חוזר. למרות ההצלחה שלי, יש משהו שמזכיר כל הזמן מאיפה מגיע הרצון לא לחזור למקום הזה של החולשה".
ספרי לי על זיכרון שמלווה אותך מהילדות.
"הייתי בת למהגרים שנאנקו תחת המחסור ובגיל אחת עשרה כתבתי מכתב לשר השיכון. כתבתי שאני תלמידה חרוצה אבל אין לי מקום בבית להכין שיעורים ושלהורי אין כסף לדירה שמתאימה למשפחה בת חמש נפשות. בעקבות המכתב הזה העבירו אותנו לדירה אחרת ביפו. כשסיימתי כיתה ח' ולהורים לא היה כסף לשלוח אותי לתיכון כתבתי לשר החינוך וגם כאן, הורי קיבלו פטור מהתשלום לתיכון. לפני כמה שנים הייתי במגעים עם משרד השיכון בנוגע לעניינים של אימי ומסתבר שהמכתב ששלחתי אז כילדה, היה עדיין מתוייק בתיק שלנו שם. הפקידה אמרה שהמכתב גרם ממש לדמעות במשרד".
אבל אחרי התיכון למור כבר לא הייתה ברירה, היא לא יכלה להמשיך ללימודים גבוהים ויצאה לשוק העבודה לעזור בפרנסת המשפחה. "עבדתי כפקידה באיזה משרד מסחרי ואחד הלקוחות שלנו סיפר לי כל הזמן שיש לו קרוב משפחה שהוא טייס בחיל האוויר ושנראה לו שנתאים מאוד. סירבתי במשך תקופה כי עוד לא ראיתי את עצמי מתמסדת, הייתי רק בת 19 ועוד לא רציתי "שידוך". אבל הוא התעקש ובסופו של דבר נפגשתי בפגישה עיוורת עם יעקב מור שהיה אז בן 25. ולמרות שהבהיר לי בפגישה הראשונה שהוא לא ממהר להתחתן כעבור תשעה חודשים מאותה פגישה נישאנו. בגיל 20 כבר הייתי אמא ועברנו להתגורר בבסיס פלמחים. במשך כמה וכמה שנים נדדנו בין בסיסים שונים עד שהתיישבנו ב- 1991 ברעות".
מוכיחה שהיא שווה
גם כאם צעירה, מור לא השלימה עם הסטטוס של אשת טייס שמגדלת את הילדים בבית ומאפשרת לקריירה של בעלה להמריא. היא התעקשה לעבוד. התחילה כפקידה בהנהלת חשבונות של חברה משפחתית אחת והתקדמה במהירות בשטח המכירות. אין לדעת איך היו נראים חייה כיום אם לא מצאה את עצמה יום אחד מפוטרת תוך שהיא בהריון.
"זו הייתה מכה קשה עבורי" היא אומרת. "גם הפיטורין וגם הדרך שבה הם נעשו. גיליתי שבוערת בי אמביציה מטורפת להוכיח להם שהם טעו, להחזיר לעצמי את כבודי ואולי גם להוכיח לכולם שאני אולי אישה בלונדינית עם עיניים יפות אבל גם אחת שמסוגלת להרים עסק משלי". הלקוחות שלה לשעבר רק חיכו לה וברגע שאמרה שהיא חוזרת לעניינים נתנו לה סחורה גם ללא תשלום מיידי והיא השתמשה בהם כמנוף פיננסי. החברה שממנה פוטרה עסקה ביבוא חומרים לתעשיית הפיברגלאס ומור הרגישה שהיא שוחה בתחום הזה היטב והחליטה להישאר בו. תוך פחות משנה גלגל העסק שלה לא פחות מארבעה מליון שקלים.
מה חשבת לעצמך? אישה ואמא צעירה שמחליטה לקפוץ למים ועוד בתחום שנחשב "גברי" מאוד?
"לא ממש חשבתי" היא מחייכת ואז אומרת שהיא פשוט קפצה למים. אותו דרייב, רצון לא להגיע לתנאים שבהם גדלה, חלילה לא להביא לשם את בנותיה גרם לה פשוט לעשות צעד אמיץ. "אמרו לי: למה דווקא פיברגלס? למה שלא תכנסי לתחום האופנה למשל?" ואני חשבתי שאם אגלגל מיליון בשנה הראשונה זה יהיה הישג. ההצלחה המטאורית הפתיעה גם אותי. עד כדי כך הייתה הצמיחה שלי מהירה שאחד הספקים שלי אמר לי שהוא חושש לעשות איתי עסקים כי יזמים שמזנקים כך גם נופלים מהר מאוד. אבל אני לא נפלתי".
מור הייתה אז רק בת 32. החברה שלה "אלמור פיברגלס" צמחה ושגשגה, והיא מעידה על עצמה שהיא אלופה בגביית כספים מלקוחות. "אין אצלי חובות". בהתחלה היו המחסנים והמשרדים מוקמים בתל אביב אבל אז שמעה שאחד הלקוחות שלה, שפשט רגל, מציע מבנה בבית שמש והיא רכשה אותו. מהחומרים שהיא מייבאת יש שימוש במגוון רחב מאוד בתעשייה, ייצור פלסטיק, מטוסים, מבנים. בשיא הצמיחה היו לחברה שני סניפים ועשרים ושמונה עובדים. היא גם אומרת שהיא מוכרת מאוד בעולם בתחום, מידי שנה היא נוסעת לתערוכה השנתית של תעשיית הפיברגלאס בפאריז, ובשנת 2007 היא קיבלה הצעה מ"קמן אחזקות" חברה שהייתה בבעלותו של חתנו של יצחק תשובה, לרכוש אותה ממנה תמורת שני מיליון דולר. היא הסכימה במחשבה שהיא עושה סוג של אקזיט.
אבל עוד לפני זה נראה שההצלחה השפיעה גם על חיי משפחתה. "בגיל 36 החלטתי להתגרש. אמנם בעלי לא הציב בפני מכשולים בדרכי המקצועית אבל הזוגיות שלנו לא צלחה. רציתי את החופש שלי גם זה אם היה כרוך בלוותר על כסף רכוש ומזונות. יצאתי לדרך חדשה ורק בשלב מאוחר יותר רכשתי ממנו את חלקי בבית ברעות וגרתי בו עם הבנות. בזה שלקחתי את גורלי בידי רציתי גם לתת דוגמא לבנות שלי שלא נשארתי במקום לא טוב. לא רציתי שיגדלו גם הן בבית עם ריבים ואווירה לא טובה. בעלה לשעבר מתגורר כיום גם הוא בעיר והם ביחסים טובים.
מוצ'ילרית בגיל ארבעים
ב-2008, אחרי שמכרה את החברה כאמור ל"קמן אחזקות", מור החליטה שזה הזמן להגשים כמה חלומות, בהם טיול מוצ'לרים לדרום אמריקה, ממנו כמעט לא חזרה: "נסעתי לטיול תרמילאים בדרום אמריקה. ככה באמצע שנות הארבעים שלי. הגעתי לקוסטה ריקה וביקשתי ממעיין בתי להצטרף אלי. היא הגיעה, ובמהלך טיול טרקטורונים התגלגל הטרקטורון שלי לתהום ולקח כמה שעות טובות עד שהעזרה הגיעה. ההשגחה הייתה כנראה לצידי באותו רגע, כי לא היה חסר הרבה לזה שהייתי יכולה להימחץ תחת הטרקטורון או שחגורת המצלמה תיכרך סביב צווארי בכל הגלגולים שהתגלגלנו למטה. היו לי פציעות רבות ואחרי האשפוז מעיין התעקשה שנחזור לארץ למרות שאני הייתי מוכנה להישאר ולהמשיך לטייל. חזרנו אבל אחרי חודש שבתי לדרום אמריקה. לא ויתרתי וגם, הרגשתי שמעיין ואני צריכות תיקון לאותה חוויה מבהילה בקוסטה ריקה ועשינו טיול נהדר באקוואדור ובאיי גלפגוס. ענבל, הצעירה, הצטרפה אלי לטיול בארגנטינה. רציתי קצת זמן פשוט לחיות לצייר ולבדוק כיוונים אחרים.
אבל כבר לדרום אמריקה התחילו להגיע אליה שמועות שהחברה שרכשה אותה, נמצאת בקשיים. בשלב מאוחר יותר הסתבר שהיא עומדת בפני פשיטת רגל ושהעסק שאותו הקימה וטיפחה נסגר והבניין עומד שומם. בעוד היא מעכלת את המידע, הסתבר גם שהמחאה עם חלק מהסכום שהייתה אמורה לקבל עבור הרכישה – חזרה. מור תבעה את "קמן אחזקות" ואחרי הדיינות משפטית שנמשכה יותר משנה הגיעו שני הצדדים לפשרה. מור קבלה חלק מהכסף אבל יותר מזה: היא בעצם דרשה וקיבלה את העסק שלה חזרה ובחינם. ב- 2011 היא פתחה שוב את החברה והודיעה ללקוחות ההמומים שהיא חוזרת בגדול. תוך זמן קצר היא שוב מובילה בתחום.
מה מפחיד אותך?
"להיות תלויה באחרים בזקנה. יש לי הסכם עם חברה טובה שאם היא או אני נגיע למצב סיעודי אנחנו מנתקות זו לזו את המכשירים".
יופי – מכשול או יתרון?
"כשהייתי צעירה לא הרגשתי יפה. גם בנישואי לא גרמו לי להרגיש יפה. הייתי מסמיקה ומגמגמת. אבל עם השנים, מתגובות של אחרים הבנתי גם שליופי יכול להיות גם כוח. גם אנשים שבפגישות עסקים נוטים בהתחלה לזלזל בי כי אני אישה מבינים מהר מאוד עם מי יש להם עסק. היום, כשאני רוקדת אני מרגישה משוחררת ויפה".
אז איך באמת אישה שמנהלת עסק בתחום שנחשב "גברי" מגיעה להופיע גם כרקדנית בטן בערבים?
"לפני כשש שנים התחלתי לקחת שיעורי ריקודי בטן בהולמס פלייס עם רחל חזן. לא תמיד התמדתי בדברים אבל כאן הרגשתי שאני פשוט נכנסת לעולם הזה כל כולי ובכל מאודי. ממש התאהבתי בריקוד הזה. כמו בכל דבר שאני עושה רציתי ללמוד את הריקוד על בוריו. אני לומדת עדיין עם רחל וגם עם יעל בקר ותמר בר גיל. במשך הזמן עשיתי גם סטודיו בבית ואני רוקדת בכל מיני הרכבים לפחות שלוש ארבע פעמים בשבוע. מידי פעם גם מופיעה עם עוד חברות. למשל במועדון השבלול בתל אביב.
דרך לאהוב את הגוף
באותה תקופה כשהתחלתי לרקוד נולדה גם נכדתי הבכורה דניאל, היום בת 6 (אליה התווסף גם אביב בן השלוש) ושני הדברים האלו שהתחילו באותה שנה גורמים לי עד היום אושר גדול. אני נהנית גם מהחברותה הנשים שהריקוד מביא איתו. אנחנו נשים מכל קשת הגילאים. הריקוד גם חיזק את הקשר שלי למקום ולקהילה בעיר, שכן שנים נעדרתי רוב שעות היום מהאזור בגלל העסק.
הבנות בקבוצה מגובשות, בגלל ריבוי המפגשים בעיקר לפני הופעות והרבה חזרות אז הפכנו לחבורה שמחה, שחוגגת לכל אחת יומולדת עם מתנות ואהבה. אם מישהי נשברת או במצב רוח לא טוב אנחנו מתגייסות לעזור. יש לנו חברה אחת שכעת מאד חולה ואנחנו משתדלות לתמוך ולחזק. לחברה אחרת שנפטרה לפני כשנה (והתמידה בריקוד עד לרגע האחרון ) עשו השבוע אזכרה מרגשת עד דמעות בעזרת המורה שלנו רחל חזן שאירגנה. בהחלט יש הווי שלם שלנו.
יש משהו נפלא בריקוד, הוא מכניס שמחה, מסלק עכבות והנה גם אני כסבתא רוקדת
הרבה פעמים בתחילת השיעור, שמתקיים תמיד מול מראה אני נראית בעיני עצמי שמנה ומגושמת, ולקראת סוף השיעור שהגוף כבר חם וגמיש ומוארך הוא נראה אחרת. ואני אוהבת את זה. הריקוד זה בהחלט דרך ללמד לאהוב את הגוף. כולל את השומנים הקטנים, את שיפולי הבטן, הטבעי נראה יפה. בעיני.
מה לדעתך עוצר אותנו, הנשים, מלהגשים חלומות?
"פחד. פשוט פחד. יש לי חברה מוכשרת כמו שד בתחום הקולינריה ואני מנסה כבר שנים לשכנע אותה לפתוח מסעדה אפילו הצעתי לה להיות שותפה אבל היא עדיין פוחדת אני מקווה שהיא עוד תפתח. אני מכירה הרבה נשים ששואפות אבל פוחדות. אני מנסה לומר לנשים שאני פוגשת שסיכון טומן בחובו גם סיכוי. אנחנו מוצלחות לא פחות כמנהלות. יש לנו אינטואיציות מצוינות ורגישות.
היא מעידה על עצמה שפיטרה רק אנשים ספורים מהעסק שלה במהלך השנים ורק כשבאמת לא הייתה ברירה. היא רואה בפיטורי עובדים את הצד הקשה ביותר בניהול עסק עצמאי".
למור יש עוד חלום שהיא הצליחה להגשים: "בילדותי אהבתי מאוד את סיפור יוסף ואחיו. התפנית בעלילה שמהנער שאחיו נפטרים ממנו הוא הופך להיות העוגן והמושיע של כל משפחתו. אני מרגישה סיפוק גדול מזה שבעבר העסקתי ואני עדיין מעסיקה לא מעט בני משפחה או מכרים ובכך עוזרת לפרנסתם. היא מהססת לפני שהיא מספרת לי שהיא גם תורמת כספים למטרות טובות, היא לא רוצה להיתפס כגאוותנית.
כסף?
"מוצר לוואי של ההצלחה. אני לא מהססת גם ליהנות ממנו. אני עושה כל דבר בלארג'יות. היא מראה לי את הארון עם תלבושות הריקודים הרבות שלה. אני אוהבת מאוד לתת, לקנות לאחרים.
כבר יותר מחמש עשרה שנה יש למור בן זוג שאינו מתגורר איתה. והיא מגדירה את יחסיהם "יציבים עם תקופות של און ואוף אני צריכה את הספייס שלי אבל לדעת גם שמישהו אוהב אותי."
עם מי היית רוצה לצאת לארוחת ערב?
מור מפתיעה אותי קצת: "עם אבא שלי. לצערי הוא נפטר ממש כשפתחתי את העסק ולא זכיתי שייראה איך התפתחתי וצמחתי הייתי קשורה אליו מאוד. המשפחה היא הדבר החשוב בחיי, אני גאה בבנות ובנכדים שלי".
בתמונה מור לבנה. צילום אינגריד מולר
