את מוטי בן אברהם אני פוגשת בסטודיו Get fit שבבעלותו במרכז מרל"ז, אחד המקומות שאוהבי הספורט הרבים במודיעין בוודאי מכירים. אבל לא כולם מכירים את סיפור חייו הלא פשוט של מקים הסטודיו.

הרעיון להקמת הסטודיו נולד לפני שלוש שנים כשהגיע לעולם בנו השלישי. עד אז אימן בן אברהם מתאמנים בפארקים ושימש כמדריך כושר בקופות חולים. "כשנולד הבן הקטן, אשתי החליטה להאריך את חופשת הלידה מעבר לשלושת החודשים הסטנדרטים ולכן לקחנו בחשבון שצריך למצוא הכנסה נוספת. היה אז ביקוש למאמנים שעוסקים ברצועות, החלטתי ללכת על זה. התחלתי לאמן שלוש בנות שהגיעו לאימון בפארקים ותוך חודשיים מספר המתאמנים הגיע ל-80. ממש עבדתי מול יומן, שריינתי קבוצות, את כל השיעורים העברתי, בעיקר בשעות הערב". מניסיון אישי אני מרגישה באימון את האווירה מיוחדת, אנרגיות מקפיצות וניתן להבין למה התכוון בן אברהם כשאמר שהוא כאן כדי לגרום לאנשים לאהוב ספורט. בסטודיו שלו מתאמנים בשיטות חדישות שונות, כמו  TRX, go flo, זומבה פילטיס, surfset (אימון על גלשן, אל דאגה, לא בים) או במלים אחרות – הטרנדים החמים בעולם הספורט. ההיענות הרבה לאימונים הפתיעה אפילו אותו. "לפני כן ניסיתי כמה דברים בעיר ולא הלך. עם הtrx התחלתי לפני כשבע שנים כשזה הגיע לארץ. בר רפאלי העלתה תמונה לאינסטגרם וזה יצר באזז".

הליצן של הכיתה

בן אברהם גדל בלוד. "אני מאוד אוהב את העיר הזאת, יש שם אנשים מדהימים וחמים, למרות הסטיגמות. יש לי חלום לפתוח שם משהו בעתיד. הייתי ילד בעל עודף משקל גבוה מגיל עשר עד גיל 16". הוא מתחיל לספר: "גדלתי בבית בו האוכל היה מרכז החיים. זה מקום שמאוד קל להביע אהבה. בית גיאורגי, הרבה אוכל משמין. הייתי אוכל ארוחה אחרי בית הספר. כשאחי היה מגיע, הייתי יושב ואוכל אתו שוב. כל מי שהיה מגיע, הייתי מצטרף אליו לארוחה".

בגיל 14 בן אברהם חווה טראומה כשאביו נפטר. "כמובן שכפיצוי אכלתי. שנת האבל הייתה מאוד קריטית מהבחינה הזאת והיווה עוד שלב בעלייה במשקל. העירו לי, אבל לא התייחסתי".

הילדים הציקו לך?

"הייתי הליצן של הכיתה, אז אהבו אותי. לכן לא סבלתי מבחינה חברתית".

אבל דווקא המבוגרים היו אלו שהצליחו לפגוע בו. "בכל שנה מצטלמים תמונה כיתתית, אז אחד המורים אמר לי 'בשבילך פתחתי את העדשה'. הוא חשב שהוא מצחיק, אבל אני נפגעתי. עובדה שאני זוכר את זה עד היום. בכיתה ו', מדריך השחייה אמר לי 'גם אם לא תדע לשחות, אתה תצוף' ומאמן הקרטה בגיל עשר לא נתן לי להתחרות כי הייתי בעודף משקל, למרות שהייתי מעולה בקרטה. אז נסעתי לתחרויות כדי לעודד את החברים שלי".

אבל בן אברהם לא נכנע. "אמרתי לעצמי 'לא נותנים? תיקח בכוח'. בגיל 16 התחלתי להתאמן לבד וירדתי 40 קילו עד גיל 18. רציתי להוכיח לכולם שאני יכול. התחלתי להתחרות בקרטה. השתתפתי באליפות ישראל, הייתי חבר נבחרת ישראל בקרטה. ב-2001, במכבייה ה16 זכיתי במקום הראשון. מבחינתי השגתי את המטרה, הוכחתי לכולם את מה שרציתי".

כישלון הוא מנוף להצלחה

נחישות למרות הכישלונות היא מוטיב חוזר בחייו של בן אברהם וילדותו הלא פשוטה השפיעה על המשך חייו. זה בא לידי ביטוי בהמון תחומים. "עד שאבי נפטר הייתי תלמיד טוב", הוא נזכר. "אחר כך פחות למדתי. בכיתה ט' עוד נשארתי במסגרת והגעתי לשיעורים, למרות שלא התחשק לי להיות שם. בכיתה י', דווקא בגלל ניסיונות המסגרת להכתיב לי מה לעשות, עשיתי הפוך. חבל שלא היה לי מורה שינסה לטפח את מה שאני טוב בו, לכוון אותי לעשות מה שטוב לי. אם היה מישהו כזה אז, הייתי במקום אחר. מה שקרה זה שבחרתי לעצמי את הדרך והשגתי את המטרות שאני עצמי הצבתי לעצמי".

איך התמודדת עם המסגרת?

"בכיתה י' התקבלתי למגמת מינהל. כל הבנות היפות של בית הספר היו שם. ואז נכנסה המורה לפיזיקה ואמרה לי שאני לא אמור להיות שם, אלא במגמת אלקטרוניקה כי אני חייב מקצוע. כולם כיוונו אותי לשם, כולל המשפחה. אז עזבתי למגמת אלקטרוניקה ולא מצאתי את עצמי שם. גיבשתי לעצמי חבורה של 'שובבים'. היינו מגיעים לבית הספר כדי שיהיה מאיפה לנסוע לים וכדי לשחק כדורגל בחוץ. בסופו של דבר עשיתי מה שרציתי. עברתי מגמה רק כדי להוריד מעצמי רעשים. למדתי להסתדר. המחנך היה מתקשר לאמא שלי שאומר לה לא לבוא לאסיפות הורים כדי לחסוך ממנה בושות. בגדול אבל, די אהבו אותי".

את הלימודים סיים ללא תעודת בגרות. "בכל שנה הבטחתי לעצמי שאקח את עצמי הידיים ואצליח. ואז הגיע המבחן הראשון וברחתי למקומות שלי. לא נכנסתי לשיעורים. התמקדתי במקצועות שהייתי טוב בהם – אנגלית, תנ"ך, ספרות, אבל זה לא היה מספיק כדי להוציא תעודת בגרות. "זאת לא גאווה גדולה", הוא ממשיך ואומר. "אבל יחד עם זאת, אני מאמין שאפשר למצוא את המקום האמיתי שלנו גם בלי זה. אני כמובן לא מעודד ילדים לא ללמוד, אבל מעודד הורים למצוא מה שטוב בילדיהם ולמנף את זה. אנחנו חברה שמייצרת תחרותיות ולרוב זה מוליד כישלונות. התחרות היחידה שהילדים צריכים להתמודד אתה היא עם עצמם. הם צריכים מטרות ריאליות לטווח קצר. הכישלון הוא מדרגה נוספת להצלחה. חבל שלא היה לי מישהו שימנף את הכישלונות שלי להצלחה".

איך המשפחה התייחסה אליך?

"הם הבינו שצריך להרים ידיים ממני. מבחינת חלק מהמשפחה הייתי פרזיט כי עזבתי עבודות כל שנתיים. אבל מבחינתי זה לא היה המקום שלי ברמה הרגשית. ידעתי שאני צריך להיות עצמאי. הפטירה של אבא שלי זה הדבר הכי נורא שקרה לי, אבל זה הביא אותי לקחת בעלות על עצמי, לקחת אחריות".

ובצבא?

"הייתי כמובן טכנאי אלקטרוניקה", הוא מחייך. "מתוך השלוש שנים, שנה במצטבר הייתי בגימלים. גם שם הרגשתי שזה לא המקום שלי".

באחת העבודות בהן עבד אחרי הצבא, הכיר בן אברהם את אשתו לעתיד, עדי. "היא אמרה לי שהיא רוצה בעל מסודר, מלומד. אחרי שעזבתי עבודה נוספת, היא הבינה שאני חייב להגשים את החלום שלי. הסטודיו הוא החלום שלי. המטרה שלי היא ליצור חוויה חדשה בתחום הספורט. אנשים נכנסים לכאן עם הקשיים והתסכולים של יום שלם ויוצאים עם חיוך. היעוד שלי הוא לגרום לאנשים לאהוב פעילות גופנית".

אחרי שנישא לעדי, למד הדרכת כושר והתחיל לאמן ילדים. הוא שימש כמנהל מחלקת ספורט בקרית עקרון והקים שם חדר כושר לילדים. "היום יש המון ילדים עם עודף משקל: אחד מארבעה. ככל שהמצב הסוציו-אקונומי יורד, היחס הזה עולה. כשאני רואה ילד עם עודף משקל אני אומר לעצמי 'זה אני כשהייתי קטן'. לכן אני אוהב לגרום להם להתקדם ולהאמין בעצמם".

אתה מיישם את התובנות שלך עם ילדייך הפרטיים?

"אני מזהה אצל כל אחד מהם את הדברים שהוא אוהב: הגדולה אוהבת תיאטרון וספורט, האמצעי מדעים והקטן מוזיקה. אני מאפשר להם להתפתח במה שהם רוצים, שיהיו מאושרים".

צריך לשחרר

בן אברהם מתקומם נגד התחרותיות שהתפתחה בחברה בכלל ובמערכת החינוך בפרט: "ההורים בונים דגמים ויצירות שהילדים אמורים לעבוד עליהם. אנחנו לא מחפשים איך הילד מרגיש, אלא איך אנחנו מרגישים עם התוצאות שלו. אבל ההסתכלות שלנו שונה משלהם".

"אני זוכר שבכיתה י"ב, במסיבת סיום חילקו תעודות. קיבלתי תעודה על השתתפות בנבחרת הכדורסל. עליתי לבמה ואמרתי 'אמא, הבאתי תעודה'. זה היה מתוך רצון להצחיק, אבל גם ממקום אמיתי. אני מנסה ליישם את זה עם הילדים שלי – לתת להם את המקום החופשי. כמובן לצד כבוד לזולת".

ממקום של היכרות אישית עם הנושא הכאוב הזה, כילד שלא היה מי שיכוון ויאמין בו, מביע בן אברהם את דעתו על מקומם של הילדים בתוך מערכת החינוך: "מודדים את הילדים שלנו על פי מדדים שהם לא ריאליים ותקפים עבור כולם. חייבים לבדוק איפה כל אחד טוב, למצוא את התחום שהוא יכול להצליח, לתת לו במה, להכניס אותו למסגרת. הילדים שמשוטטים מחוץ לכיתה זה כי הם לא מוצאים את עצמם בשיעור".

לאחרונה הוא גם התמודד עם מחלתה הקשה של רעייתו שלקתה בפיברומיאלגיה (מחלה אוטואימונית). "יש לי אישה אמיצה", הוא אומר. "זה התחיל לפני שנתיים במסיבה בגן כשהיד התחילה לרעוד לה. אחר כך התחילו לה כאבים בכל הגוף. למזלנו, הרופא זיהה מיד את המחלה וניסנו הכל על מנת לטפל בזה. במשך שנתיים לא יכלה לטפל בילדים, כל דבר גרם לה לכאבים עזים. הייתי אבא ומפרנס במשרה מלאה. תקופה לא פשוטה".

אשתו החלימה בסופו של דבר מהמחלה. "גם בעזרת התטא הילינג וגם בגלל שלמדה לשחרר", הוא אומר. "אשתי הייתה תלמידה מצטיינת, קצינה בצה"ל, עבדה במשרד ראש הממשלה, תמיד בתפקידים תובעניים וקצב מטורף. אני חושב שהסטרס הביא אותה למצב של חולי".

איך התמודדתם?

"בתקופה הזאת עבדתי קשה יותר. עד שלב מסוים, הילדים לא שמו לב, עד שהפנימה שזה בסדר לשתף. הילדה הגדולה הפכה לאמא קטנה. אנחנו כל הזמן מצופים לעמוד בתכתיבים. בתקופה הזאת הבנו שאפשר לשחרר ולנהל את החיים על מי מנוחות. גם את השנתיים הקשות האלה לא הייתי מחליף לרגע כי משם צמחנו. גם המינוס בבנק שווה את זה, את מה שלמדנו על עצמנו".

גיבור פנימי

לפני שש שנים הוציא בן אברהם ספר ילדים בשם "ספורטי מוטי". "עשיתי את זה לנשמה. גם בספר מדובר בילד שמוצא את הגיבור הפנימי שלו ואיתו יוצא לדרך. בכל אחד יש גיבור קטן שמקנן בו", הוא אומר, וזה מתחבר לעובדה שבסטודיו שלו הוא מקדיש תשומת לב מיוחדת לילדים. "מתאמנים ילדים מגיל שבע עד 11. המשימות מעולם לא אישיות, אלא קבוצתיות. הם עובדים ביחד למען מטרה משותפת ולא מתחרים אחד בשני. חשוב להדגיש שלא חייבים להיות רזים וחטובים כדי להתאמן, אלא מאוזנים. אם היום אכלתי יותר מדי, מחר אוכל פחות ואתאמן יותר".

אתה מייחס את ההצלחה שלך היום לילד שהיית פעם?

"מי שמצליח זה מי שנכשל בהתחלה. אלה אנשים שיודעים להעריך את זה יותר. בכל אחד טמון משהו שאפשר לעוף אתו למעלה. אני עוסק במה שאני אוהב – לעבוד עם אנשים, לאמן אותם ולגרום להם לאהוב ספורט", הוא מוסיף. לעשות את מה שהוא אוהב זאת מבחינתו התגשמות חלום, דבר שלמד מניסיונו האישי במהלך החיים, דבר שכבר בילדות הבין שאיננו מובן מאליו.

בתמונה מוטי בן אברהם. "היעוד שלי הוא לגרום לאנשים לאהוב פעילות גופנית".צילום אינגריד מולר