עונת הטניס 2013 הסתיימה. ואיזו עונה זאת הייתה: פדרר דעך, נדאל ריגש, מארי הסיר את תווית הלוזר, דיוקוביץ' המשיך מאותה נקודה ואחת, ונוס וויליאמס, רמסה את כולן בדרך להפוך לגדולה בכל הזמנים. אבל לא פחות אקשן היה לנו בגזרה המקומית, שחר פאר ויוליה גלושקו סיפקו לנו עונה מלאת תהפוכות ודרמות, חיוכים רדפו דמעות, תסכול התחלף בשמחה, מי שהתעדכן באופן קבוע בתוצאות הסתכן במאניה דיפרסיה. לא נתפלא אם בסוף יתברר שמדובר בכלל בפרק של "אמבוש".
את המתאבן קיבלנו בגמר אליפות ישראל בין שתי השחקניות הבכירות שלנו, מותחן של 3:6, 7:5, 1:6 סידר לשחר את התואר בפעם השמינית, אבל תחת שתמנף את ההישג היא שקעה בחוסר ביטחון ורשמה הישג מדהים מהצד הלא נכון- שישה הפסדים כבר בסיבוב הראשון (שנג'ן, סידני, פטאייה, ממפיס, פלוריאנפוליס…). הביקורות חתכו והטוקבקיסטים רקדו על הדם.
שחר עצמה העידה לאחר מכן שעלו בה מחשבות לעזוב את הכל. יריבות שקיבלו אותה בהגרלה ספקו כפיים בשביעות רצון, מקוץ בישבן היא הפכה לעלה נידף, כלומר, נידף מטורנירים. הדירוג הדביק את הכושר במהרה ולא עבר זמן רב לפני שהחובטת הבכירה שלנו מצאה את עצמה בפאתי המקום ה-179 בעולם, פתאום היא ראתה את הצד השני של יוליה גלושקו, וגילתה שיש לה גב גב.
הקאמבק התחיל באסיה
במקביל, החברה-יריבה גלושקו עשתה דרך הפוכה. כאילו הצלחת האחת באה על חשבון כישלון האחרת. מי שהתחילה כמדורגת מס' שתיים של מודיעין וישראל כיתתה רגליים בנחישות ושידרגה את עצמה בעקביות. ההפסד לשחר הפך לזיכרון רחוק עם ניצחון אדיר על רודיונובה, אחרי שלוש שעות! בסיבוב המוקדמות השלישי של טורניר פריז בדרך לרשום ציון דרך, פעם ראשונה בהגרלה הראשית של הרולאן גארוס. העייפות גבתה מחיר והיא עפה כבר בסיבוב הראשון. בווימבלדון שתי הנציגות שלנו הודחו כבר במוקדמות, שתיהן בסיבוב השלישי, לשחר הייתה זאת הפעם הראשונה שהיא מחסירה טורניר גראנד סלאם מאז 2005 ואנחנו שילמנו בטורניר דשא ללא נציגות ישראלית.
אבל אז הגיע טורניר באקו באזרבייג'אן, שחר ניצלה הרכב שחקניות חלש יחסית לטורניר מסדר גודל כזה והגיעה עד לגמר, גמר ראשון אחרי שנתיים שחונות. היא אמנם הפסידה, אבל רכבה על הגל עד לסין. בסוג'ו היא כבר זכתה בדרך לזכייה שישית בטורניר WTA וראשונה אחרי ארבע שנים. זהו, היא חזרה. הסוויץ' נעשה. ההצלחה בשני הטורנירים סידרה לה קאמבק למאייה הראשונה בעולם והיא שמרה על הסטטוס עד לסוף העונה, למרות שהודחה לראשונה בקריירה כבר בסיבוב המוקדמות הראשון של אליפות ארה"ב ונאלצה לראות בטלוויזיה את יוליה גלושקו רושמת הישג שיא בקריירה הפורחת שלה- סיבוב שלישי שכלל ניצחונות על פטרובה וסשיה ויקרי והפסד של חוסר ניסיון מול האנטחובה.
עוד לפני כן גלושקו המשיכה לסמן וי על פעמים ראשונות נוספות עם כניסת בכורה לתחרות WTA ראשית בטורונטו (הפסידה בסיבוב הראשון לסמנתה סטוסור החזקה) ובהמשך קבעה את דירוג השיא בקריירה שלה – מקום 91 בעולם. שתיהן סיימו שנה אינטנסיבית עייפות גופנית ונפשית, יוליה לא הצליחה לשחזר את ההצלחה בטורנירים זניחים, כולל הפסד ברבע גמר טורניר הרצליה הביתי, שבו דורגה ראשונה, ואילו שחר פאר נפצעה בכף רגלה במהלך משחק שבו ניצחה, ויתרה על השתתפות במשחק הבא, ניסתה עוד טורניר ובחרה לקחת צעד אחורה ולהכריז על חופשה מוקדמת.
טורניר ההזדמנות האחרונה
2013 יכולה להיות שנה מכוננת בקריירה של שתיהן. הן התבגרו, הן התמודדו עם מצבים לא פשוטים ויצאו חזקות יותר. גרף 1 מתאר בצורה הטובה ביותר את העונה הזאת של שחר פאר. בעיקר את החזרה שלה לחיים. למרות שהיו לה עונות מוצלחות יותר, 2013 ללא ספק הייתה אחת מהמשמחות ביותר. שימו לב לגרף 2 שמפרט את המהלך העונתי ששחר עברה – התדרדרות עקבית בתחילה, עד לנקודת השפל, הלא היא המקום ה-179 בעולם, בערך באמצע העונה נבלמה הצניחה בדירוג ושחר חזרה לעצמה עם כמה טורנירים מוצלחים בדרך לעמדת החובטת הבכירה של העיר והמדינה. שנה שנדמתה כקשה מנשוא הסתיימה בחיוך מתוק.
באשר ליוליה גלושקו, אמנם היו לה כמה רגעים פחות מוצלחים, אבל באופן כללי השנה שלה התאפיינה בעיקר בנסיקה. מניה בעלייה. היא צעירה, היא רעבה, אם תלמד לחלק את הכוחות ולשמור על פוקוס, השמיים הם הגבול. ואם לא השמיים, אז לפחות הקווים שמסמנים את החוץ.
צילום ארכיון
