בן שהר התראיין לעיתון "ידיעות אחרונות" וחולל מיני סערה. "בקריירה שלי שיחקתי מול קהלים עוינים, זה נותן לי אנרגיות חזקות. דווקא בגלל הלאומנות וכל מה שקורה סביבנו ועוד מול קהל מוסלמי עוין, אתה רוצה עוד יותר להראות ולהילחם למען הדגל הישראלי, זה מה שאני חווה באותו רגע. רוצה לתת כל מה שיש לך". אני רק לא הבנתי למי בעצם הוא קרא לאומן.
יום לאחר מכן הגיעה התגובה של גוטמן, שכמו לקוחה מספר משלים לילדים, "החיים והמוות ביד הלשון וצריך להיות אחראים". אומרים שמילים יכולות להרוג. אני לא חושב. יש מקרה אחד שבו מילים אכן יכולות להרוג – כאשר דיקטטור אכזר מצביע על מישהו ואומר "תהרגו אותו". עכשיו לך תשכנע דיקטטור אכזר לגלות אחריות.
בשורה התחתונה, הבן התכוון שקהל שרומס את דגל ישראל, שורק בוז ב"תקווה" ומצדיע במועל יד, בעצם מספק לו אנרגיות חזקות. אותו קהל כנראה לא שמע שהוא לוקח סיכון גדול, ועשה בדיוק את זה. אבל הבן, כנראה בגלל אנרגיה יותר מדי חזקה, בעט ברשלנות הזדמנות מצוינת לעשות 2:2. נותר רק להסיק, שלפעמים עדיף פחות אנרגיה ויותר דיוק.
לברון ג'יימס אמר לא מזמן שהוא אוהב מאד לשחק בחוץ, מול קהל עוין, שהוא אוהב להשתיק. די דומה למה ששהר אמר, לא פוליטקלי קורקט, אמיץ, אבל בגבולות הנכונים. מצד שני, הוא המלך. כל הסיפור הזה היה בכלל סערה בכוס קפה ובסך הכל עשה נכון המאמן הלאומי כדי להוריד את גובה הלהבות.
בין לבין הוא גם הכין את הנבחרת בסדר גמור, אבל פאקו הימר לפניו על זהבי כחלוץ שפיץ, וכולם יודעים איפה פאקו היום. נבחרת ישראל הבינונית לכל הפחות יכולה להתגאות בחלק קדמי סביר ורב אופציות, יחסית, אם מקבלים שהכלי המשמעותי של זהבי הוא בכניסה שלו לשטחים מתים, חבל היה לבזבז אותו בתור פתיון לשהר וטל בן חיים. את זה חמד, המבוקש בלה קורוניה, היה יכול לעשות אפילו טוב יותר.
באופן כללי, הבן היה בסדר גמור. בעיתון בוסני כלשהו הוא אפילו קיבל את הציון 6, אולי כדי ליישר את ההדורים בין הדתות. אלי גוטמן דווקא בחר להחליף אותו אחרי שעה של משחק ולא מן הנמנע שהוא עשה טעות. שהר שחקן חכם טקטית, השנה בהולנד, בקבוצה קטנה, הכשירה אותו לתפקיד הקיצוני שנדרש גם להגנה. התנועה שלו לעומק חדה והמהירות שלו נהדרת. הוא הגיע להזדמנות ועם מסירות מדויקות יותר, היה מגיע גם לעוד כמה.
בוסניה, גם על הנייר, נבחרת עדיפה. אפשר לספר שדזקו ופיאניץ' חוו העונה ירידה ביכולת, אבל כדי לשחק במנצ'סטר סיטי וברומא, צריך חתיכת יכולת לרדת ממנה. בזמן שדמארי לא מצא את עצמו בלייפציג, בשיץ' התייבש באברטון. בכל זאת, יש הבדל. המשחק בישראל אולי בלבל אנשים, אבל מי שזוכר, זוכר שהיריבה הגיעה לכאן ללא חלוצים, בסגל בעייתי, ועם מאמן ששחקניו כבר איבדו בו אמון, פיאניץ' החולה קרס על הדשא וכרטיס אדום הותיר אותם בנחיתות מספרית. כך, בנוסף לאיכות ולביתיות, הם הגיעו גם צמאים לנקמה.
אוהד נבחרת ישראל בכדורגל צריך להיות מאזוכיסט כדי להתיישב מול הטלוויזיה. במקום להתעדכן בהפסד באינטרנט הוא עולה על סד העינויים, שבימים אחרים נקרא הספה שלו. נדמה שכל פעם מחדש הנבחרת הזאת ממציאה דרך חדשה להכאיב. מאנמיות, דרך נאיביות, וכלה באידיוטיות. אבל המאורעות בבוסניה יותירו צלקות גם בבעלי העור העבה ביותר. עוד לא המציאו שם לקבוצה שעולה ליתרון 0:1 בדקה ה-41 ובמחצית מצליחה לרדת בפיגור 2:1, אולי באיירן מינכן. למי שחזר לצפות במפח הנפש הזה אחרי ההפסקה מגיע כבוד מלכים, לעזאזל, מגיע לו כנפיים.
אוהד ישראלי אמיתי יכול היה להריח את השער הבוסני השלישי כבר רבע שעה קודם לכן. הדקות הטובות של הנבחרת לא השאירו הרבה מקום לדמיון. רק ברגע שהתייאשנו, הסיוט נגמר. יש לנבחרת הזאת קארמה של ילד שעושה שרשראות מחיפושיות. בגלגול הבא, היא בטח תהיה נבחרת זימבאבואה בהוקי קרח.
"במקום לשמור על היתרון עד המחצית, קיבלנו שני שערים לא מחויבים", סיכם השהר. "אלי הכין אותנו הכי טוב שאפשר, אבל אחרי המהפך לא הצלחנו לחזור למרות שהיו לנו מצבים טובים שלי ושל בוזגלו. יש עוד הזדמנות לתקן, אם לא נסיים במקום השלישי לפחות, זה יהיה כישלון".
למעשה, הכישלון כבר דופק בדלת. בינתיים בבאקו נבחרת הכדורמים נקרעת לגזרים. ספק אם אפילו דייוויד בלאט יצליח להמתיק את הגלולה, העובדה שהוא עדיין מצליח יחסית, כמו שטילוב, היא ככל הנראה מכיוון שהם לא נולדו כאן. המסקנות מהשער של טל בן חיים? הכיבוש, כך מסתבר, באמת משחית.
צילום ארכיון
