גיא נדל הוא ד"ר לביוכימיה. את התארים עשה בארץ, ואת הפוסט דוקטורט שלו עשה באוניברסיטת ייל בארה"ב. הוא עבד בחברות סטארטאפ בארץ, עד שהשנה החליט לעשות הסבה מקצועית להוראה. "החלטתי שהכי אהנה מהוראה והתחלתי לפני שבוע. אני מורה למדעים בחטיבת ביניים בעירוני ה'. במקביל אני עובד גם במכון דוידסון של מכון ויצמן, שם גם עשיתי פוסט דוקטורט נוסף. אני מלמד מבוא לפיזיקה בכיתות מב"ר בתיכון דה שליט ברחובות. לומדים עקרונות פיזיקה ברמה בסיסית, בליווי ניסויים. אנרגיות וגלגולי אנרגיה, ואני עובד במכון דוידסון גם בקידום פרויקטים כמו בריין בי. לעמוד מול קהל ולענות על שאלות בנושא המוח, לתלמידי תיכון. הסינונים בארץ. הזוכה נשלח לתחרות בינלאומית בוושינגטון ומייצג אותנו."

אבל חוץ מקריירה מרשימה בתחום ההוראה יש גם לנדל בן ה- 43, נשוי פלוס שניים, תחביב שממלא את זמנו הפנוי והוא הפוטבול.

חבר מביא חבר

למרות חמש שנים בארה"ב, את הפוטבול הכיר דווקא בארץ. "אל הפוטבול התוודעתי בצעירותי. בערוץ לבנון שידרו פוטבול אמריקאי שנראה היה מעניין והתחלתי להבין יותר ויותר מה אני רואה. היה בזה הרבה תחכום. זו לא רק ערימת ילדים, כמו שזה יכול להיראות בהתחלה."

ובכל זאת, המגורים בארה"ב שדרגו את רמת ידיעותיו בספורט. "כשהגענו לארה"ב למדתי את החוקים. כשחזרנו לארץ קנינו כדורים. התחלתי לאמן את בני וחבריו כשהיו עוד בכיתה ז'. נפגשנו בפארק ושיחקנו בשביל הכיף. הסברתי להם את החוקים הנורא בסיסיים. לאט לאט הצטרפו עוד חברים בשיטת חבר מביא חבר. כשהגיעו חבר'ה יותר גדולים החלטנו לעשות את זה רציני. מאז התקדמנו. החבר'ה, על דעת עצמם ובאישורי, פרסמו פליירים שקוראים לבניי נוער להצטרף לפוטבול בכמה בתי ספר במודיעין. כרגע הקבוצה שלי מורכבת מתלמידים משלושה בתי ספר. עירוני ב', עירוני ג' ומור."

ואז בא ג'וני

"התחלנו להיכנס לזה באופן יותר ויותר רציני" ממשיך נדל לתאר כיצד התגלגלו העניינים, "ללמוד חוקים, ללמוד תרגילים שאני העברתי ואז, בתחילת הקיץ, הצטרף אלינו בחור בשם ג'וני אלון ששיחק פוטבול באנגליה למחייתו במשך 11 שנה ועשה קורס מאמנים. הוא אימן שם ושיחק בליגת IFL הישראלית כשעלה לארץ. את הליגה הזו הקים המיליארדר רוברט קראפט, הבעלים של הניו אינגלנד פטריוטס, שזכתה באליפות הלפני אחרונה. ג'וני ראה אותנו משחקים ושאל אם אפשר להצטרף, עניתי שבוודאי. אני חובב והוא מקצוען. זה נהיה הרבה יותר רציני."

השדרוג ברמה המקצועית גרם לנדל להבין שהגיע הזמן לקפוץ למים. "אחרי שנה שבה התאמנו איתי  כמה מהחבר'ה שתחילה לא ידעו כלום חוץ מאיך נראה הכדור הם הצטרפו לקבוצות בליגה לתיכונים, עברו מבחנים והתקבלו. הבנתי שמיותר שייסעו לירושלים, למזכרת בתיה, לקריית אונו וכו'. זה המון זמן וכסף. חשבתי – למה לא להקים קבוצה כאן? יש לי מאמן, יש לי 35 שחקנים כשהמינימום הנדרש הוא 30, וזה רק משלושה תיכונים פלוס כמה תלמידים מבוכמן כשיש כאן עוד ארבעה תיכונים."

בלי מגרש אין קבוצה

אולם כשרמת המחויבות והרמה המקצועית עלתה, החלו גם הבעיות. "אנחנו מתאמנים בימי שישי, אחרי העבודה." מסביר נדל. "אנחנו אנשים עובדים ולא יכולים להתאמן באמצע השבוע. עכשיו נכנסת השבת יותר ויותר מוקדם והדתיים לא יכולים להישאר לאימון מלא. ביום שישי אני מסיים לעבוד באחת וחצי, ג'וני מסיים באחת, החבר'ה לומדים עד אחת וחצי. המצב האופטימלי יהיה לקבל מגרש. בלי מגרש, בחורף לא תהיה קבוצה. לא נוכל להיפגש בשתיים ולצאת בשלוש וחצי. זה לא יעבוד. האימונים אורכים שלוש שעות. מתחילים בשיחה קצרה, חימום, תרגילים, משחק, תרגול תוך כדי משחק, זה אורך מינימום שלוש שעות בכל פעם. המטרה שלי היא להשיג מגרש לאימוני ערב להשנה, לטובת ההקמה של הקבוצה. בשנה הבאה כשנירשם לליגה מן הסתם הסיכוי שנקבל מגרש לפעם בשבועיים פעם במוצ"ש ופעם ביום חמישי ריאלי לחלוטין. אבל קודם כל שיהיה לי מגרש לאימונים."

נדל לא מתכוון להשאיר את קבוצת התיכונים שלו בודדה במערכה. התוכניות שלו לעתיד הרבה יותר משמעותיות. "המטרה הראשונית שלנו היא לפתוח קבוצה מודיעינית שתהיה בליגה לתיכונים. המטרה השנייה היא להקים קבוצה נוספת לגילאי ז' עד ט', שתהיה קבוצת העתודה שלנו. המטרה השלישית היא שבסופו של דבר תוקם קבוצת בוגרים. לפני שש או שבע שנים הייתה קבוצה בשם מודיעין פיונירז. הם עברו לתל אביב בינתיים. אני לא יודע מה הסיבה המדויקת. כנראה מראש היו תל אביבים, או שלא קיבלו מספיק תנאים ולכן החליטו לעבור לתל אביב שם קיבלו מגרש."

ומה לגבי ציוד? חליפות לשחקנים, קסדות וכן הלאה.

"כמובן שגם הציוד הוא מאוד יקר. אני לא יודע אם אקבל תמיכה מהעירייה. אמרו לי שהסיכוי נמוך. כרגע העדיפות שלי היא לקבל מגרש, וזו המטרה שעומדת לנגד עיני."

דרך חיים

כששומעים את נדל מדבר על פוטבול, קל להבין את המחויבות והמסירות שלו לקבוצה שהקים. "מבחינתי פוטבול הוא דרך חיים. האנד זון זו המטרה, הכדור זה החיים, והרעיון הוא להביא את החיים למטרה, ואת זה עושים לא לבד, כי זה קשה, אלא בעזרת חברים."

את הפילוסופיה הזו מחדיר נדל גם בשחקנים. "אמרתי להם את זה כשהקמתי את הקבוצה, וכל פעם שמגיעים חדשים אני ממשיך את השיחה הזו. אני מסביר להם שהקבוצה היא משפחה. זה בא לידי ביטוי בהמון דרכים. הם מעבירים בינם לבין עצמם ספרי לימוד למשל, יוצאים יחד בערב. הקווים השחורים שלי הם נושאים שקשורים לכבוד. שחקן, ואני מזכיר את זה כל הזמן, יכול לצחוק על אחר ברוח טובה, אבל אם זה נהיה עלבון אני מעיף אותו והוא לא חוזר. מותר לחגוג, אסור להעליב ולפגוע. אם  נשחק נגד קבוצות אחרות ומישהו יחגוג שער בצורה מעליבה, הוא יישב בצד והשתתפותו תוטל בספק. הכול צריך להיות ברוח טובה. אם תשאל מחר כל שחקן ושחקן מה המטרה הראשונית של הקבוצה, הם יגידו שהמטרה היא ליהנות. לא לנצח ולא להכניס טאצ'דאונים. הפירגון הדדי. זה המשחק הכי קבוצתי שיש. שמים את הגוף כדי להגן על החבר לקבוצה."

תן לי עוד דוגמאות למה שקורה באימונים?

"אין אצלנו בכיות.  אין דבר כזה 'אוף לא מסרו לי אבל הקבוצה הבקיעה טאצ'דאון'. הקבוצה הבקיעה, וזה העיקר. אנחנו מחלקים תפקידים, אבל זו לא חתונה קתולית. היה בחור שהצבנו אותו בעמדת הסנטר והוא ביקש להיות טייט אנד, עמדה שבה הוא יכול לרוץ קדימה ולקבל כדור. הוא ביקש להחליף כי הסנטר לא זז ורק מגן על הקיו בי. הוא ביקש, אמרנו שניתן לו הזדמנות. בסוף האימון הוא בא אלינו ואמר שהחליט להישאר סנטר. הבין לבד שזה לא מתאים לו. מישהו אחר שמנו טייט אנד וביקש להיות וייד רסיבר, תופס, ביקשנו שישכנע אותנו והוא שכנע אותנו. הוא לא רץ מהר כמו תופס קלאסי שרץ מהר ורחוק, אבל יש לו יכולת נדירה לזהות שטחים ריקים. בפוטבול לא חייבים לזרוק כדור לעשרים מטר, מספיק לזרוק לחמישה אבל למישהו שיכול לרוץ קדימה מספיק, וזה התפקיד שלו. הוא גדול, מסיבי, נחוש, מתאבד על כדורים ומזהה באופן נדיר שטח פנוי, מגיע לשם ופשוט מקדם את הכדור עד שתופסים אותו."

אין כרטיס צהוב

גם אם  מדובר לכאורה בקבוצת חובבים שעדיין לא מתחרה במסגרות רשמיות, לנדל יש חוקים שמטרתם להפוך את השחקנים למקצוענים.

"הם יודעים שיום לפני אימון הם לא יוצאים וגג בחצות הם הולכים לישון" הוא נותן דוגמא. "ביום של אימון בוקר בעשר הם במיטות. אם וכאשר נגיע לליגה, יום לפני משחק אוכלים טוב ונחים. ישנים מוקדם. הם יודעים את זה ואני כל הזמן חוזר על זה. שחקן שייצא בשישי בערב ויהיה מעורב בקטטה או הסתבכות עם המשטרה כתוצאה משתיית אלכוהול יעוף מהקבוצה באותו הרגע. אין כרטיס צהוב. ושוב, יש לי חבר שמשחק במזכרת בתיה ואחראי על קבוצת התיכון של מזכרת בתיה. אנחנו מתכננים אימונים משותפים, להביא תזונאי שיסביר איך חיים טוב ואוכלים טוב. זה הפוטבול בעיני. דרך חיים. ב-NFL יש רק שחקן אחד שהוא טינופת. דורך, בועט וכו'. כל השאר למרות היריבויות נותנים כבוד. הם מתחבקים אחרי. בליגה בישראל עוד יותר. הפיונירז מחצו את פתח תקווה 66:6 והלכו אחרי המשחק לשתות בירה יחד. המטרה שיהיה קשר, חיבוקים, קשר בינינו. זה בעיני. אני לא עובר בשתיקה על פגיעה בערכים האלה."

גם באופן אישי, נדל לא מתפשר עם עצמו. "אני מוכן לא לישון ערב קודם ולהגיע על ארבע למגרש לאימון, לאמן וגם ליהנות מזה. זה בשביל הילדים וגם בשבילי. בשבוע שעבר לימדתי עד אחת וחצי, הגעתי מת לאימון. אמרתי שאאמן ואשפוט, אבל בסופו של דבר נכנסתי לשחק, הייתי גמור והצלחתי לשחרר בכל זאת מסירות יפות. שיחקתי  חצי שעה והלכתי לנוח בצד. אני לא מוותר על זה. אני לא חושב שהיה עד היום ספורט שלא ויתרתי לעצמי. כדורגל ויתרתי בגלל גשם, כדורסל בגלל הרגשה לא טובה וכן הלאה. פוטבול ביטלתי אימון אחד כשהיה קרוב לאפס מעלות. חששתי שיתפסו כדורים מהירים וחזקים בקור כזה. זו הפעם היחידה שביטלתי כי אין להם כפפות. כשיהיו להם כפפות הסיבות היחידות לביטול יכולות להיות סופת ברקים או רעידת אדמה בפארק הדגים עצמו. רעידת אדמה במקום אחר במודיעין זה עדיין לא תירוץ מספיק טוב. גם בגשם שוטף שיחקנו. יש לנו חבר'ה שרק מחכים  לזה. הם ממש נהנים להתפלש בבוץ. העוזר מאמן שלנו כל כך נהנה ששאלתי אם הוא מחכה  לזה והוא אמר שכן. זה כיף."

איך בכלל הגעת לפוטבול?

"תמיד אהבתי ספורט. כשהייתי ילד הלכתי לחוג כדורסל ושיחקתי כרכז. שיחקתי כדורגל, כדוריד, כדורעף, טניס, בייסבול, פוטבול, איתמר, הבן שלי, ואני התמסרנו קצת בחצר. בארה"ב, בימי ראשון, שנינו היינו מתיישבים בשעה אחת מול הטלוויזיה. בעשר צריך היה לבעוט אותו ואותי למיטה כדי לישון, אבל לא ויתרנו על סאנדיי פוטבול, מאנדיי פוטבול וכמובן סופרבול. איתמר ראה את הסופרבול בכיתה א'. עשיתי הרבה ספורט. בגיל 27 קרעתי את המיניסקוס בפעם הראשונה במשחק כדורסל. בארה"ב קרעתי אותו עוד שלוש פעמים, ותיבלתי את הפעם האחרונה גם בקריעה של הרצועות האחוריות. עשיתי ניתוחים כל הזמן, אבל בפעם האחרונה לא. כבר חזרנו לארץ והרופא אמר שמאוחר מדי בשבילי, בגילי, להיכנס לניתוחים כאלה. עכשיו אני כבר לא יכול לשחק במשחקים הקשוחים, אז הלכתי לפוטבול. תמיד אהבתי את זה. כשאני מגיע עצבני אני הולך לפוטבול  ונרגע שם. אם היה לנו אימון טוב, בכלל. אני מלמד ביום שישי, חוטף סנדוויץ ורץ לאימון עד שש בערב. כשאני חוזר הביתה אני כבר יכול לאכול את השולחן מרוב רעב. זה לא רק המשחק, זה גם הרעיון של להדריך את הנוער. בגלל זה עשיתי את ההסבה הזו להוראה, אחרי שנתיים שהדרכתי פוטבול. אני פשוט נהנה מכל רגע. דורית (רעייתו, ג,ע) אומרת שלא ראתה אותי ככה."

הגישה הזו מאפיינת גם את חייו של נדל כמורה. "ביום שישי אני כבר מחכה ליום ראשון כדי לחזור ללמד. כשאני מלמד זה הרבה מעבר לחומר. אני נותן גם חוכמת חיים או ניסיון, ואנחנו פותחים דברים. אני מדבר עם תלמידים גם בהפסקה על עניינים שלא קשורים ללימודים. גם בפוטבול יש לנו שיחות. בחופשת סוכות אנחנו מתכננים אימון וידאו בבית של מישהו, לראות מהלכים ולנתח אותם ומתכננים לעשות על האש, כל אחד יביא משהו ונריץ על האש, פשוט גיבוש, גיבוש, גיבוש."

מה לגבי העלויות של ציוד המגן לילדים?

"פוטבול זה ספורט של מגע. קוליז'ן. התנגשות. מאחר שאין לנו ציוד, כי אין לנו תקציב לקנות ציוד ב-4,000 ₪ לילד, אנחנו משחקים בינתיים פוטבול טאץ'. נוגעים רק עם שתי ידיים וכך עוצרים. אין לנו פציעות למעט בהחלקה. שני שחקנים שהתנגשו בריצה, או מישהו שהחליק בדשא הרטוב. לרובם יש נעלי פקקים אז כמות ההחלקות יורדת לאפס, והפציעות הן כמו פציעות כדורגל או תופסת. לא פציעות של פוטבול. אנחנו מקפידים שזה יהיה הכי זהיר שאפשר ושכולם יחזרו בשבוע הבא בריאים ושלמים."

מה בעתיד?

"יש לי כרגע 30 ילדים משלושה בתי ספר ועוד כמה חניכים דתיים מבוכמן. אני רוצה להגיע לכל בתי הספר התיכוניים בעיר ולהפוך את זה לקבוצה אזורית. שיבואו אלי מבן שמן, שהם, שילת, יש לי בחור מנעלה שלומד פה, מבחינתי וגם מבחינת החבר'ה שיבואו גם מהכפרים בסביבה. בשמחה. כל מי שרוצה לבוא בשביל ליהנות עם שבעה עשר סימני קריאה, וללמוד איך משחקים, אהלן וסהלן. רק לשמור על הכללים, ליהנות ולא להתבכיין, לכבד את האחרים. אני רוצה שלוש קבוצות. זו המטרה. לקחת בני נוער ובמקום שבחופשים יתבטלו מול המסכים הם יקבלו ספורט, ערכים, מה יותר טוב מזה? למה אני לא מקבל תמיכה מינימלית? לא רוצה כסף. רוצה מגרש."

אתם מקבלים שכר על האימון?

"קיבלנו החלטה משותפת, המאמנים. גם אם נצטרך לשלם מיסים לליגה וביטוח וכו', המאמנים לא ייקחו שקל. אנחנו לא נקבל משכורת. אם יחייבו אותנו, מצדי המשכורת תעמוד על שקל. אנחנו פה לכיף."

חוץ מתמיכת העירייה במגרש, מחפש נדל גם  משקיעים. "אנחנו מחפשים ספונסרים. חלק מהפעילות יהיה במימון הורים. זה יעלה בערך כמו חוג. חוג עולה 250 לחודש. תכפיל את זה בשנה. יעזרו לנו גם ממזכרת בתיה. הם רוצים עוד קבוצה. גם ג'וני מחפש ספונסרים, כולנו. כל שקל שמישהו יזרוק בכיוון שלנו זה מעולה. להשיג את הציוד הראשוני זה החלק היקר. אחר כך מגלגלים אותו משנה לשנה. ההקמה היא החלק הבעייתי. אם אקבל מגרש, כבר נמצא את הספונסרים."

שם כבר יש לכם?

"כן. הילדים החליטו על שם, יש לנו דוגמת מדים בצהוב וסגול. אנחנו נקראים מודיעין גריפונז." 

בתמונה: גיא נדל. "חשבתי – למה לא להקים קבוצה כאן?" צילום אינגריד מולר