ב-19 בדצמבר אשתקד הלך לעולמו אמנון ליפקין שחק. מחלת הסרטן, שבה לקה בשנת 1995 ונלחם בה בהצלחה במשך 17 שנה, הכריעה אותו. שחק היה תושב רעות משנות הקמתה ומשפחתו היתה כמובן מוכרת ביישוב. על קברו אמרה אלמנתו טלי מילים שהדהדו באמצעי התקשורת: "ידעתי הרבה זמן שזמננו קצוב. אני בת מזל כי זכיתי לאהוב אותך ולהיות נאהבת באותו האופן על ידך. שנינו ידענו זאת נוגעים בזה רק במרומז, בזהירות רבה ולעיתים רחוקות. וזמנם של מי אינו קצוב? ומי בכלל יודע מה מחכה לו מחר או בעוד שעה? התחלנו מאוחר. כשבאת אמרת שאני רוצה 45 שנים. אני תמיד הרי רוצה יותר, רוצה את הכי ואת הכי היה לי – אותך. 'אני בפיס הגדול כבר זכיתי' הייתי מסבירה לחברינו שניסו לזכות בהגרלות או בתחרויות. גם אמרתי שאני לא קונה פיס כי את המזל שלי אני לא מבזבזת על כסף אלא שומרת אותו לדברים החשובים. הדברים החשובים תמיד היית אתה, אתה ומה שצמח ממך. כלים שלובים היינו. מעגל חשמלי סגור. שלם אחד גדול ומושלם באהבתנו ובמה שבנינו לנו, שונים ודומים ומשלימים האחת את השנייה. הייתי אדם טוב יותר בזכותך, מופת אנושי שכמותך. למדתי ממך וגם לימדתי אותך. הייתי שלך ואני נשארת שלך עד לפגישתו הבאה ומשם והלאה. להתראות אהובי".

שחק נולד בתל-אביב ב-18 במרץ 1944, למד בפנימייה הצבאית "הריאלי" בחיפה והתגייס לצנחנים ב-1962. הקריירה הצבאית המפוארת שלו כוללת שורת תפקידים בכירים: מפקד סיירת דוכיפת, מפקד גדוד הנח"ל המוצנח, מפקד חטיבת הצנחנים, אלוף פיקוד המרכז, ראש אמ"ן, סגן הרמטכ"ל וכמובן – הרמטכ"ל. בין האירועים הבולטים בתקופת כהונתו כרמטכ"ל היו "מהומות הכותל", פרשיית יהודה גיל, מבצע "ענבי זעם", "אסון השייטת" ו"אסון המסוקים".

שחק סיים את תפקידו ב-1998 וכמעט מיד קפץ למים הפוליטיים. הוא חבר לאלוף במיל. יצחק מרדכי בהקמת "מפלגת המרכז", שהתמודדה בבחירות 1999 והכניסה לכנסת שישה חברים מטעמה. לצד שחק ומרדכי היו גם רוני מילוא ודן מרידור והסיעה הצטרפה לממשלת אהוד ברק. שחק מונה לתפקיד שר התיירות ולאחר שיצחק מרדכי פרש (בשל הסתבכותו בפרשת הטרדות מיניות) כיהן גם כשר התחבורה.

בבחירות 2001 כבר היה שחק חבר במפלגת "ישראל אחת". משזו הפסידה בבחירות פרש מהפוליטיקה ומונה ליו"ר קבוצת תה"ל. משנת 2005 כיהן גם כחבר בדירקטוריון "אל על".

כותב שר הביטחון ותושב רעות משה יעלון:

"שנה חלפה מאז שעזבת אותנו, אמנון. שנה שבה כל מי שהכיר אותך המשיך בחייו, אך מועקה גדולה ליוותה אותו. חלל עמוק שנפער, געגועים אין קץ, צער גדול שאינו מרפה. תחושת החמצה, אמנון, כי למרות שחיית חיים מלאים ותרומתך למדינת ישראל היא ללא שיעור, יכולת להיות איתנו כאן עוד שנים רבות, ולהמשיך להעניק מחוכמתך, מניסיונך, מהתבונה והשקט שאפיינו אותך כל כך.

"בשנה שחלפה מצאתי עצמי לא פעם מחפש אותך, נזכר במפגשים הרבים שהיו לנו ושהחכימו אותי כל כך. שואל את עצמי 'מה אמנון היה אומר?' או 'מה אמנון היה עושה?'. מצטער על שאיני יכול להרים אליך טלפון, כמו פעם, או להגיע אליך בשבת בבוקר לאותן שיחות מיוחדות בהן ישבתי, כתלמיד מול רבו, ודיברנו, וגם התווכחנו. היו לנו מחלוקות על פתרונות מדיניים או מה נכון לעשות לטובת עתידה של מדינתנו, אך מעולם לא על הרצון הכן והאמיתי לראות כאן חברה ערכית ומכבדת הראויה לצבאה ולאנשים שהקריבו למענה את חייהם.

בפרידתו מאמנון ידע עם ישראל להוקיר את תרומתו הייחודית לביצור ביטחונה של מדינת ישראל. גם היום, שנה אחרי, וגם בעתיד, תדע ההיסטוריה להוקיר את פועלו הביטחוני של אמנון, לוחם ומפקד קר רוח, שקול ונועז, שלא היסס לסכן את חייו ותמיד עמד, לאורך מסלול שירותו המפואר, בראש הכוח המסתער, מהווה דוגמא ומופת לדמות המנהיג הצבאי האידיאלי. בחשיבתו המקורית, באומץ ליבו הנדיר, בשיקול הדעת שהיה חלק בלתי נפרד מאישיותו, שימש אמנון עבורי ועבור רבים אחרים דגם לחיקוי, מקור להערכה, עמוד האש שלפני המחנה.

מעטים המפקדים שהשפעתם עליי ניכרת במסלול השירות הצבאי ובחיים בכלל, ואמנון הוא אחד מהם. מאמנון למדתי מהו גיבוי אמיתי. מהי אחריות. מהי דוגמה אישית. מאמנון למדתי לעודד את האנשים להיות ביקורתיים ולהטיל ספק, שכן גם כשהיו מחלוקות, כפיקודו לא חששתי להביע את דעתי גם אם סברתי שהוא חושב אחרת. בדיון אצל אמנון אפשר היה לחשוב אחרת ולדבר באופן חופשי, ללא חשש. אני מקווה ומאמין שהמורשת הזו של אמנון מלווה את צה"ל ומלווה אותי אישית.

כל מפגש עם אמנון היה עבורי שיעור לחיים, וכך גם המפגש האחרון, אותו לא אשכח לעולם. מחלת הסרטן כרסמה בגופו, ואמנון, שהבין שיומו קרב, קרא למספר אנשים, בהם אני, לשיחת פרידה. כשהוא חנוק, בקושי מדבר, כואב כולו, דיבר אמנון ברגעיו האחרונים על עתידה של מדינת ישראל. זה מה שהעסיק אותו. זה גודלו של האיש. 'האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו', כתב שאול טשרניחובסקי, ואמנון אכן היה כזה. ארץ ישראל היפה במלוא מובן המילה".

כותב תושב רעות גדי שמני, לשעבר אלוף פיקוד מרכז:

"ראיתי את אמנון בפעם הראשונה כשהיה מפקד חטיבת הצנחנים ואני חייל צעיר. עם ג'יפ המח"ט על גבעה חשופה, צופה באימונים ובהכנות הגדוד, גבוה וחטוב, אוחז את הנשק כמו לוחם שבע קרבות. לימים כשמוניתי למפקד החטיבה המרחבית בחברון אמנון היה הרמטכ"ל. הייתה זו תקופה מורכבת ומאתגרת, יישום הסכמי אוסלו השנויים במחלוקת התעכב עד לחתימת הסכם חברון. אמנון הרבה לבקר בגזרה כדי לעמוד על הדברים מקרוב. תמיד הגיע מוקדם בבוקר וביקש לסייר בעיר, בנקודות החיכוך הכי בעייתיות לא הסכים שתהיה אבטחה מיוחדת. פעם, כשהסתיים הביקור בשעות הערב, אמנון נכנס למכוניתו ועמד לנסוע, ביקשתי לצרף אליו רכב לאבטחה, הצירים היו מסוכנים ומידי פעם חווינו פיגועי ירי. אמנון הסתכל עלי בזווית העין כאילו אומר 'מה הלחץ?' ואז, חמוש ב'מיני עוזי' שהיה תמיד צמוד אליו, נכנס לרכב ונהג בעצמו הביתה. היה משהו מאוד מיוחד ומאוד שונה בדמותו, קשוח מאוד ורגיש, ממעט לדבר , אבל אומר את דבריו בחדות שחייבה מחשבה נוספת.

נהגתי להתייעץ איתו מעת לעת וכשמוניתי לפקד על פיקוד המרכז באתי לביתו. מצאתי את אמנון במטבח, מכין סטייקים לילדים. כשסיים ישבנו לדבר. המציאות בשטח הפיקוד הייתה מורכבת מאוד, חשבנו יחד כיצד להתמודד עם האתגרים השונים ומה צריך להיות המסר למפקדים וללוחמים שלעיתים נדרשים לשיקול דעת במצבים אליהם לא הוכשרו ולא התנסו. הוא שאל ואני עניתי, הייתה לאמנון יכולת מיוחדת לעורר בך את הספק, לערער את הנחות היסוד שלך בשאלות קצרות, לגרום לך לחשוב בכיוונים אחרים.

כשיצאתי לדרכי לאחר השיחה הייתה לי תפיסה יותר מזוקקת ובהירה שקוויה המנחים שלה סייעו לי במשך שלוש השנים בהן פיקדתי על המרחב. עצתו הטובה תחסר לי, תחסר לכולנו".

מספר חיים בלאיש, שכנו וחברו:

"קשה לי מאוד לדבר על אמנון ליפקין שחק ז"ל בלשון עבר. המזכרות והזיכרונות המיוחדים שהיו, שייכים לנו ולשכונה בה גרנו יחדיו.

אמנון תמיד חייך ותמיד דיבר אלינו בגובה העיניים. לאירועים המשפחתיים שהיו לי במרוצת השנים הייתי רק צריך להרים טלפון ולהזמין אותו, והוא וטלי התייצבו, זו הייתה זכות גדולה עבורנו נוכח העובדה שלוח הזמנים שלו היה תמיד מלא.

אהבתי מאוד את ה'ישיבות' של כל חברי השכונה, שם היינו חולקים חוויות וגם רכילויות. קשה לי לשכוח אותו הולך עם יובל לגן באותם פעמים בודדות שהוא עשה הכול על מנת לעשות זאת, זה היה ממש חשוב לו. הייתה בשכונה אווירת ביטחון וגאווה גדולה שיש לנו שכן כזה.

באופן אישי אני לא שוכח איך באחד הימים הוא ירד מרכב הוולבו בהיותו שר וצעק לי 'מר בלאיש מה שלומך?', הוא לחץ לי את היד, שוחחנו בפשטות על המדרכה ולאחר מכן הוא המשיך לעיסוקיו. עוד יותר לא ניתן לשכוח את אמנון כאיש משפחה, אני זוכר שכהורים לילדים נפגשנו במסיבת חנוכה בגן, אמנון הגיע לבוש מדים, דרגות נוצצות, כומתה אדומה ונעלים אדומות והתיישב על כסא ילדים נמוך בנו יובל מצידו האחד ובתו אלינוי מצידו השני ושלושתם שרים באושר גדול את שירי חנוכה.

אכן ראיתי בו את יהודה המכבי, תמיד דיבר על חזון השלום והביטחון, זכור לי איך גדולי האומה היו מגיעים לשכונה ושואלים את השכנים 'היכן אמנון גר?'. הם היו מגיעים אליו כדי להתייעץ וכדי לקבל את ברכת הדרך".

מספרת חוה יודפת, שכנה וחברה:

"את אמנון וטלי הכרנו לפני כעשרים שנה. התחברנו דרך הילדים שהיו באותו הגן. מהר מאוד הפכנו למשפחה מורחבת וזכינו להרבה שעות של ביחד, ארוחות, טיולים בארץ ובחו״ל, הפעלות מיוחדות לילדים וכדומה.

זכינו לראות את אמנון ברגעים יפים ומיוחדים. טרם הסתיימה ארוחת ליל שישי וכל הצעירים היו שועטים עליו ולומדים עוד פרק בחיים. הם ידעו שיש מה לשמוע ומה ללמוד, הם ידעו שיקבלו תשובות חכמות לכל שאלותיהם. הוא ידע תמיד לתת את תשומת הלב ולומר את המילה הנכונה במקום הנכון. כולנו, קטנים כגדולים נמשכנו אליו כאל מגנט. היה מדהים להיווכח כל פעם מחדש איך עם כל העיסוקים המרובים והחשובים שלו הוא ידע לעשות את ההפרדה ולהיות עם כולנו. זכות גדולה הייתה לנו להכיר את אמנון ,אחד ומיוחד. אנחנו לא מפסיקים להתגעגע".

(צילום: לעמ)