נעמה אשל-צוביירי הייתה כאן כשהכל התחיל. היא הייתה בין מתכנני העיר, השדרות ופארק ענבה. טביעת האצבע שלה נמצאת גם ברחוב שבו אתם גרים. עכשיו היא יוצאת לדרך עצמאית כאמנית כציירת נוף ולא רק אדריכלית שלו. שיחה מפתיעה על רחובות, ציור ונוף לא שגרתי
בראשית לא היה כאן דבר. גבעות טרשים, צמחייה פראית ואפילו לא סימן לכביש או בית מגורים. היחידים שראו כאן עיר עולה וצומחת מן החול היו בעלי החזון ולוחות השרטוט במשרדים הממוזגים של משרד השיכון בירושלים. "ראינו את הגבעות ואת העמקים המפרידים ביניהם, ומזה יצרנו את מודל הרחובות, השכונות והשדרות שהיום כל תושבי מודיעין מכירים וחיים בהם", מספרת נעמה אשל- צוביירי, אדריכלית נוף, שהגיעה למודיעין לפני 18 שנה, ובניגוד לשאר שכניה אחזה ביתרון ברור – היא ידעה בדיוק איך עתידה להיראות העיר שרק החלה להיבנות, והייתה לה השפעה בתכנון הרחובות, הכבישים ומוסדות הציבור. השנים עברו, וכיום היא יכולה להישען לאחור, להביט על תוצאות שרטוטיה בגאווה, ולהתפנות לתחביב הממלא את חייה. בשעות היום היא מעצבת נופים, בשעות הפנאי היא מציירת אותם. בימים אלה מציגה אשל- צוביירי תערוכת יחיד ראשונה באולם עינן בקניון עזריאלי, ושם תוכלו לראות בעצמכם איך בהנפת מכחול הופך הנוף המוכר של ארץ ישראל לאמנות תלויה על קיר.
הקרניים נשארו בבית
עמק בית שאן, עמק האלה, עמק זבולון, שדרות יצחק רבין, פארק ענבה ועוד אתרים ידועים ומוכרים בנוף המודיעיני, על כל אלה חתומה תושבת העיר, נעמה אשל-צוביירי. "הקרדיט הוא לא רק שלי כמובן", היא מבקשת בצניעות להדגיש, "החלפתי בתפקיד את האדריכלית הקודמת, אילנה אופיר, שתכננה את עמק איילון, החולה ודותן, ויחד איתי בתפקיד היו עובדים נוספים במשרד השיכון שלקחו חלק בתכנון ובעיצוב העיר". אשל- צוביירי אמנם מצטנעת אך איש לא יכחיש כי טביעות אצבעותיה נמצאות עד היום לאורכה ולרוחבה של עיר העתיד. היא בת 44, ילידת ירושלים, אם לארבע בנות, וכיום עובדת כמנהלת אגף גנים ונוף בעיריית חולון, שם היא אחראית על פרויקט "גני סיפור", פרויקט הדגל של חולון הממתג אותה כעיר הילדים. היא משתייכת למגזר הדתי, למרות מראה החיצוני שאינו מעיד על כך, "השארתי את הקרניים בבית", היא צוחקת, ובעיר היא משתייכת לקהילת "יחד" המשלבת דתיים וחילוניים. הביוגרפיה שלה מלמדת על אדם שאינו הולך בתלם, כזה המסתתר בין הצללים אך אוחז בחוזקה את המושכות. "הגעתי מבית דתי", היא מספרת, "אבל בתיכון בחרתי ללמוד בבית ספר 'פלך' בירושלים'. בית ספר ייחודי בנוף הדתי. תיכון לבנות שאפשר להגדיר אותו כפמיניסטי". עם סיום לימודיה בחרה שלא לבחור במסלול השירות הלאומי אלא להתגייס לצבא. "עבדתי כקצינת הוראה עם נערי רפול", היא נזכרת, "לימדתי נגדים בצה"ל עד להשלמה של עשר שנות לימוד בבית הספר. אחר כך עשיתי קורס קצינות ושירתי במפקדת קצין חינוך ראשון. הייתי אחראית על תחומי הביולוגיה והתנ"ך, מין שילוב צבאי מוזר כזה".
עם שחרורה מצה"ל החלה מיד בלימודים בטכניון. "למדתי במסלול אדריכלי נוף, מסלול שמקביל לארכיטקטורה ועוסק בתחום פיתוח נופי. החל מפיתוח שכונות, שמורות טבע, אתרי תיירות וגינות ציבוריות". למשרד השיכון הגיעה זמן קצר לאחר מכן, וכבר בגיל 28 זכתה לקבל לידיה משימת ענק. "הייתי ראש תחום אדריכלות נוף ראשית, תפקיד מרתק עם השפעה מאוד גדולה ואחריות". המשימה הגדולה שעמדה על הפרק הייתה העיר מודיעין. "אז גם קניתי דירה במודיעין. עברתי לגור בעיר שהייתה פרויקט הדגל של משרד השיכון, וליווינו את הפיתוח והבנייה באופן אישי ומקרוב".
שדרות ועמקים
לפני 18 שנה עוד לא הייתה כאן עיר, היו מספר רחובות, כמה עמקים והרבה מאוד נוף פתוח. המקום האידיאלי למגורים עבור אדריכלית נוף וציירת חובבת.
מה היה החזון של משרד השיכון לעיר באותם ימים?
"החזון העירוני התחשב בצורה מאוד יפה בטופוגרפיה הטבעית של הגבעות. העיר הרי בנויה בצורה של גבעות רכות וביניהן עמקים. המתכננים, האדריכל משה ספדיה ואדריכל הנוף גדעון שריג, שימרו את המבנה הטופוגרפי שבו כל עמק מקשר בין השכונות השונות. בניגוד למקומות אחרים בארץ כמו ירושלים וחיפה שבהן העמקים מהווים חיץ בין השכונות, במודיעין העמק הוא חיבור בין חצי שכונה שיושבת על הגבעה לחצי שכונה שיושבת בעמק. לכן בתוך העמקים תכננו את מבני הציבור והמרכזים המסחריים, זה למעשה המלט של השכונה. רצינו שלכל עמק תהיה את הייחודיות שלו וכך אכן נהיה".
לא חשבתם על זה שמבקר שמגיע מבחוץ עלול למצוא את הרחובות המעגליים והחד סטריים, מסורבלים לניווט ותנועה?
"אני חושבת שהעיר יפיפייה. הרעיון של לעשות רחובות חד סטריים בעמקים, למשל, נועד מבחינה תנועתית שיהיה קל יותר לחצות את הכבישים. למנוע את המצב של כביש ראשי סואן שבו התאונות הן חזיתיות ומסוכנות הרבה יותר. אני חושבת שאולי אנשים מתקשים למצוא את הדרך בפעם הראשונה, אבל ברגע שלומדים את מבנה התנועה זה פשוט מאוד להשתלט על מבנה העיר ומתאר הרחובות שלה".
תיארתם לעצמכם שהפארקים היפים שבלב העמקים יהפכו למוקד רעש לשכנים, בזמן אירועים עירוניים ובלילות הקיץ וכשבני הנוער ממלאים אותם?
"תלונות על רעש מגנים ציבוריים זה נושא שחוזר על עצמו בכל הארץ. תלונות על נוער בלילות ורעש הם דברים שצריך לטפל בהם ברמה של פיקוח עירוני ומשטרה ולא ברמת התכנון".
איך נולד הרעיון של פארק ענבה והאגם המלאכותי שבתוכו?
"הפארק מהווה מוקד לניקוז המים העירוני, ולא סתם הוחלט על רעיון האגם המלאכותי. האגם הוא חלק מתוכנית למיתון מי נגר, כי היובלים של נחל ענבה מגיעים גם לנחל איילון בתל אביב, ולכן הייתה פה חשיבות רבה ליצור אגם מלאכותי שיעזור במיתון מי הנגר הללו, ולמעשה למנוע הצפות בהמשך מסלול הנחל. למיטב זכרוני האגם הוא חלק מתוכנית לניקוז מערכת המים של העיר כולה, לא ביוב כמובן אלא רק מים, ולכן שילבנו בין פתרון פרקטי לבין פארק יפה ואגם בתוכו".
את מרוצה מהתוצר הסופי?
"בוודאי, זו עיר מאוד יפה, ואני חושבת שגם התושבים שלה אוהבים אותה. צריך לתת פה גם קרדיט לעירייה שמתחזקת אותה כל כך יפה. זו עיר שמבחינת שטחים ציבוריים פתוחים היא המובילה בישראל. יש פה הכי הרבה שטחים פתוחים ביחס לנפש, ביחס לשאר הארץ. זו הסיבה שיש פה איכות חיים מאוד גבוהה".
יש דברים שבכל זאת היית רוצה לתקן או לשנות?
"תהליך התכנון הוא כולו פינג פונג, לא הייתה תוכנית שיצאה מאיתנו כמו שנכנסה. אני חושבת שמודיעין היא עיר שמתוכננת מצוין, ובגלל שאני הייתי אחראית על התכנון והליווי של השכונות החדשות – הציפורים, N ו-P שעדיין לא שווקו לבנייה, אני יודעת שגם הן יהיו שכונות יפות. בציפורים למשל, בגלל שיש לה דופן על כביש 431, נקבעו סטנדרטים גבוהים של מיגון אקוסטי ומיגון דירתי".
נעשה שיקול אקולוגי בתכנון של השכונות החדשות?
"בעיקרון, בכל בנייה של שכונה יש פגיעה בממשק הטבעי, אבל במשרד השיכון תמיד מנסים למזער את הפגיעה. אם זה בשימור מי נגר, צמחייה מקומית, בעלי חיים, השיקולים האקולוגיים הם תמיד חלק מהתכנון, אבל כמובן ששכונה והר אף פעם לא יהיו אותו דבר".
ציור בין הסירים
אשל- צוביירי נושמת לרווחה כאשר מסתיים שלב "העבודה" בראיון ומתחיל פרק אהבת חייה. הלוא היא אמנות הציור והתערוכה החדשה והראשונה שהיא מציגה. "תמיד ציירתי", היא מחייכת ושפת גופה משדרת נינוחות שלא הייתה בה קודם, "הרבה שנים למדתי בקורסים שונים, בימי שישי, כל מיני נושאים כמו רישום, נופים, פחם. אי אפשר לשאול אותי מתי התחלתי לצייר כי תמיד ציירתי. ציור זה צורך קיומי. זה לא לטפח תחביב אלא משהו שעוזר לך לנשום".
מתי בכל זאת הפך "התחביב" למשהו אחר?
"בשנתיים האחרונות התכווננתי יותר לכיוון של להעז ולהציג את העבודות שלי. השתתפתי בעבר בתערוכות קבוצתיות, אבל זו תערוכת היחיד הראשונה שלי, וזה עולם אחר לגמרי".
מה את מציירת?
"לתערוכה ריכזתי ציורי נוף. ציורי אקריליק של נופים שונים בארץ. התמונות אמנם מבוססות על נוף קיים אבל יש בתוכן הרבה תנועה ורגש. התערוכה נקראת 'בין אדמה לשמיים' והיא עוסקת במערכת היחסים שנוצרת במפגש בין האדמה לשמיים, השתנות עונתית למשל. חלק מהתמונות צוירו קרוב לבית – עמק החמניות בין מודיעין למכבים, למשל, ואחרות ממדבר יהודה, גלבוע, עמק איילון, מדבר יהודה. אנחנו משפחה מטיילת", היא צוחקת, "אבל זה לא שאנחנו מגיעים למקום כלשהו ואני מוציאה את כן הציור והצבעים ומציירת בטבע, זה לא כל כך רומנטי. הבת השנייה שלי, שמוכשרת מאוד בצילום, מצלמת עבורי את התמונות ואני מציירת בבית". אם דמיינתם ציירת מיוסרת שמסתגרת בסטודיו לשעות וימים ארוכים של השראה וכתמי צבע, כדאי שתחשבו שנית. "אין לי סטודיו", מודה אשל- צוביירי, "יש לי מטבח".
את מציירת ומבשלת?
"לא, אני לא יודעת לבשל, ואחרי ניסיון עבר עם כוס קפה שבטעות טבלתי בתוכה את מכחולי הצבע, הבנתי שעדיף לא לחבר בין ציור לבישול. בעלי הנפלא, לוקח פעם בשבוע או שבועיים את הבנות מחוץ לבית, ואז אני נכנסת למטבח לכמה שעות ומציירת. אני צריכה את השקט בשביל לצייר, ואני מחכה לזה כל השבוע".
אי אפשר לשייך את סגנון הציור שלה לזרם ידוע כלשהו, "זה יהיה אנכרוניסטי מדי", היא מסבירה, "לקטלג את הציורים, אבל יש אנשים שאולי יגידו שהתמונות מזכירות את הזרם האימפרסיוניסטי. אני ממש לא מעתיקה את הנוף אלא יוצרת ממנו משהו שהוא שלי. אני גם לא מציירת מקומות שהם קלאסיים, כמו מגדל דוד או הכותל בירושלים, אלא נקודות שיש מי שיגדיר אותן כרגילות לגמרי, אבל בגלל שאני מאוד אוהבת את ירושלים אני חושבת שאני מצליחה לתפוס את ירושלים האמיתית".
יהיה גם עירום
תערוכת היחיד של אשל- צוביירי מוצגת בימים אלה, ועד ה-10.11, באולם עינן בקניון עזריאלי, ולמרות הקושי שבפרידה, התמונות גם מוצעות למכירה. "זה לא פשוט להיפרד מהתמונות שלי", מודה אמנית הנוף, "אבל אוצרת התערוכה אמרה לי משפט שאימצתי לי – תמונה מקבלת חיים כשהיא תלויה על הקיר ולא שמורה במחסן יחד עם כל החברות שלה. למרות שאני אוהבת כל אחת מהן, אני מעדיפה לשלוח אותן לדרכן ולתת להן חיים במקום אחר". רגע לפני סיום מגלה אשל- צוביירי פרט נוסף המייחד אותה בנוף הדתי אליו היא משתייכת. "אני אמנם מציירת נופים", היא מחייכת, "אבל לא רק. אני מציירת גם טבע דומם ונשים כמובן, יש לי אפילו כמה תמונות עירום".
תהיי מוכנה להציג תמונות עירום בתערוכה?
"בוודאי", היא מהנהנת במרץ, "אין בזה שום בעיה".
יש גורמים דתיים שאולי יראו בזה בעיה.
"מי שמחפש בעיות מוצא אותן. לי אין שום בעיה לצייר עירום נשים וגם להציג אותו בתערוכה. למדתי אמנות כבר בתיכון פלך וכבר אז ציירנו עירום נשי. אף פעם לא חשבתי שיש עם זה בעיה, זה לא משהו חריג, ועד היום אני חושבת כך".
החלום שלך הוא להפוך לאמנית במשרה מלאה?
"לא. אני לא עוזבת את העבודה בשביל הציור ולא עוזבת את הציור בשביל העבודה. כן הייתי רוצה יותר זמן בשביל לצייר, אבל אני חושבת שאדריכלות הנוף מאוד תחסר לי אם אעזוב אותה. אי אפשר לבחור צד אחד ולהזניח את השני. יש לי מקצוע נפלא ואני חושבת ששני הצדדים שלי, הופכים אותי לציירת טובה יותר ולאדם שלם".
