ב-7 באוקטובר נפלה במוצב נחל עוז סרן עדן נימרי ממודיעין, מפקדת צוות "רוכב שמיים" בתותחנים. לאחר נפילתה צפו ועלו הסיפורים שחשפו את הגבורה הבלתי נתפסת של הקצינה הצעירה, שלחמה עד הכדור האחרון ומסרה את נפשה כדי להציל את החיילות עליהן הגנה.
מי שלא הופתע מאותם סיפורים הוא סרן ר', בן 25, בן זוגה של נימרי. "היא יכלה לצאת בסוף שבוע הביתה ולהיראות כמו דוגמנית עדינה, כשמה עדן, ומצד שני בצבא היא הייתה לוחמת, קצינה ומפקדת. בזוגיות שלנו היא הייתה אישה מדהימה וחברה מדהימה. הרכות והעדינות שלה אפיינו אותה בתור בת זוג, בניגוד ללוחמניות שלה כקצינה ופייטרית. היא הייתה חברה מדהימה, אישה טובה ומאוד-מאוד חכמה. היא הייתה שמה לב להכל. הייתה לה אינטליגנציה רגשית מאוד מפותחת. היא ידעה איך להנגיש את עצמה, איך להכיל ולתת ספייס, וידעה איך להסביר מה מפריע לה. גם עם אנשים בצבא היא תמיד נתנה תחושה שהיא רוצה בטובתך ומניעה אותך לעזור ולעשות. היא הייתה חברת נפש מדהימה שלי", סיפר השבוע ר' למודיעין News.
ר' ונימרי הכירו ביחידת "רוכב שמיים", אליה הגיע ארבעה חודשים אחריה. "כשהיא סיימה טירונות אני רק התחלתי. לא הכרנו אחד את השנייה. כשסיימתי את המסלול יצאתי לבה"ד 1, וכשעדן סיימה את המסלול היא ממש התעקשה להיות לוחמת בתקופת 'שומר חומות' בגזרת עזה, ורק אז היא יצאה לקורס קצינים ושם נפגשנו. בסוף ההשלמה התחלתי לחזר אחריה, אבל היא דחתה אותי כי היא הייתה בתוך הביזנס ולא רצתה זוגיות ומחויבות. ואז טסנו כל החבורה של 'רוכב שמיים' לברלין, ושם היינו ביחד. חזרנו לארץ במרץ 22' ושם התחילה הזוגיות שלנו באופן רשמי. היינו ביחד שנה ושבעה חודשים בסך הכל".
"היה לנו קשר מדהים", הוא מוסיף, "היינו חברים ממש טובים. יצא מצב שאני עשיתי תפקיד כקצין ביחידה והיא עשתה תפקיד חוץ, וכשסיימתי את התפקיד היא בדיוק הגיעה ואז היו לנו המון התייעצויות והחלפת מידע. היא הייתה בן אדם מאוד ערכי ומאוד משימתי. היא בעיקר שירתה בגזרת הצפון, שם היה אירוע של האוהל בהר דב ואף אחד לא ידע איך להתמודד עם זה ביחידה. זה לא היה התפקיד של עדן לטפל בזה, זה ברמת מ"פ, אבל היא החליטה לטפל בזה ובנתה תיק משימה שלם. היא כתבה מה צריך לעשות ואיך צריך לעשות. יום אחרי שהיא נהרגה הקפיצו כוחות לצפון כי חששו שתהיה פלישה של חיזבאללה, והשתמשו בתיק שהיא הכינה. זאת דוגמה לערכים שהיו לה".
על השעות האחרונות לחייה של נימרי מספר סרן ר': "באירוע עצמו, איך שהיא לחמה מאוד מאפיין את מי שהיא הייתה. היא הלכה לפינה של המיגונית, מצד שמאל, בידיעה שהאש תגיע משם, והיא בכל זאת בחרה ללכת לשם. כשנכנסו המחבלים היא והחיילות שלה פתחו באש והרגו מחבל. היא תדרכה את החיילות שלה מראש והרגיעה את כל החיילות שהיו במיגונית. היא הורידה את המחבל במקום ומנעה בכך טבח גדול יותר. היא באמת הפגינה שם גבורה מטורפת. לירי אלבג הייתה עדה לכך וסיפרה על כל מה שעדן עשתה שם. לא הופתעתי מאיך שהיא התנהגה שם, אבל אתה עדיין תופס את הראש. זאת ממש גבורה עילאית תוך חירוף נפש. היא הצילה 17 בנות. בזכותה הן ברחו החוצה וניצלו, והיא המשיכה להילחם עד שהמחבלים פשטו פנימה. היא נלחמה איתם בקרב מגע פנים מול פנים עד שחטפו לה את הנשק והרגו אותה".
איך נודע לך על מה שקרה?
"באותו היום אני הייתי בצבא והקפיצו אותי לבסיס שלי. במשך שלושה ימים לא ידעתי מה קורה איתה, והייתי צריך במקביל לפקד על החיילים שלי. אחרי שלושה ימים הגיעה הבשורה. סגן מפקד הבסיס הודיע לי. ידעתי שהיא בנחל עוז וראיתי את כל הסרטונים, אבל לא ידעתי מה קרה לה. התפללתי שהיא בסדר. אחרי כמה ימים הלכתי לפגוש את ההורים שלה. ביום שני נודע לי, ביום רביעי הייתי בבית שלהם, ביום שישי הייתה הלוויה וביום שבת חזרתי לצבא. הייתה לי אחריות והמשכתי בהגנת יישובים. בחרתי לצאת לקורס מ"פ כדי להמשיך לנקום ולהילחם בח**ות האלה. המשכתי לתפקד כמ"פ ועד היום אני מנסה לנקום את הנקמה על עדן. אני יודע שזה לא יחזיר אותה, אבל לפחות לדעת שאתה כותש אותם. כך התמודדתי עם מה שקרה. לקחתי לעצמי חופש וטסתי לתאילנד למכון אגרוף תאילנדי, להוציא קצת עצבים. היו לי בעיקר רגשי נקמה וזעם ורצון להמשיך לחסל את האויבים".
ומה שלומך היום?
"אני מסתכל קדימה. לא שוכח את העבר ומשתדל להיות אנדרטה חיה של עדן. בכל מקום שאני הולך אני מספר עליה ומנחיל את הרוח שלה ואת המורשת שלה לחיילים שאני מפקד עליהם. אני מספר את הסיפור שלה לטירונים. חשוב לי להנציח אותה כי היא הייתה מפקדת משכמה ומעלה, ואנחנו צריכים להיות ראויים ולהשתדל להיות קרובים לערכים שהיא ייצגה".
