ענת גלס, אימה של סמ"ר ים גלס, תצפיתנית שנפלה במוצב נחל עוז
"היום ומחר יהיו כאלה שירקדו. ישמחו. ישירו. יחגגו את שמחת תורה ואת החיים. ויהיו כאלה שיתכנסו בתוך עצמם ויחזרו שוב ושוב לאותו יום ארור מלפני שלוש שנים. אני אהיה ביניהם. ״שמחת תורה״, לא בשבילי. כי לפני שלוש שנים, בשעות האלה ממש, עוד לא ידעתי שאלה השעות האחרונות שבהן את כאן.
עוד מעט, ימי שלי, תאכלי את הארוחה האחרונה שלך. עוד מעט תכתבי לי את ההודעה האחרונה. עוד מעט נעשה פייס טיים אחרון. עוד מעט נדבר בפעם האחרונה. ואף אחת מאיתנו לא תדע שזו הפעם האחרונה.
את לא תדעי. ואני לא אדע. לא אדע שזו הפעם האחרונה שאשמע ממך. לא אדע שממחר כבר לא תעני לי. לא אדע שההודעה הבאה שאשלח לך תישאר בלי תשובה. שאני אחכה שתראי, שתעני, שתכתבי לי משהו קטן וזה כבר לא יקרה.
ומאותו רגע, מחר לפני שלוש שנים התחיל הסיוט. שניות שהפכו לדקות, דקות שהפכו לשעות, שעות שהפכו לימים, ימים שהפכו לשבועות. חוסר אונים, פחד, בהלה, חיפוש. תקווה שלא הסכמנו לוותר עליה.
חיכינו לאות חיים ממך. חיכינו שמישהו יגיע, שמישהו ימצא אותך. שמישהו יציל אותך. אבל אף אחד לא הגיע. ואת היית שם. ואני לא הייתי שם. וזה אחד הדברים שאני לא יודעת איך לחיות איתם. מאז אני חיה בלופ. משחזרת שוב ושוב את השניות האחרונות שלך, את הדקות, את השעות. מנסה לדמיין מה הרגשת. ממה פחדת, על מי חשבת, למי קראת, למי חיכית. מה עבר על הגוף שלך. מה עבר על הנפש שלך.
יש דברים שאנחנו יודעים, אבל יש כל כך הרבה שאנחנו לא יודעים. והדברים שאנחנו לא יודעים לא נותנים מנוחה. הם חוזרים בלילה, בבוקר, בכל פעם שאני חושבת עלייך. אולי אם הייתי יודעת עוד פרט, אולי אם הייתי מבינה עוד רגע, אולי אם הייתי יודעת מה באמת קרה שם. אבל אין תשובות…
מגיע לנו לדעת. מגיע לנו לקבל תשובות. מגיע לנו לדעת מה עבר על ים ברגעים האחרונים שלה, כדי שלא נצטרך להמשיך לחיות בתוך הלופ הזה של ״אולי״, ״מה אם״ ו״מה באמת קרה שם״. ואולי יהיו משפחות שייחסך מהן הדבר הנורא הזה, הצורך לחיות שנים עם הרגע האחרון של הילד שלך בלי לדעת באמת מה היה בו".
ויקי עבודי, אימו של סרן אדיר עבודי, מ"פ טירונים שנפל בבסיס זיקים
"סוכות שוב הגיע והלב שלי נשרף ומתמלא בכאב וגעגוע. שלוש שנים עברו מאז אותו יום שחור. כל דפיקה שנשמעת מתוך עבודה להקמת סוכה מהדהדת בתוכי, פוגעת בתוך פצעים מדממים שלא מרפים.
זה כמו רעש מחלחל ומערפל את החושים, מחדד עד כמה אתה חסר. בלכתך אני מוצאת את עצמי מחפשת אותך בכל פינה. אני רואה סוכות צבועות בכל מקום, ממלאות את הנוף שלנו, וחוזרת לשבת שלפני, לזמן האחרון שבו התראנו. אני מחפשת אחרייך בכל סוכה ובכל זיכרון מתעורר הגעגוע הזה. הוא כמו ענן כבד ששואב אותי למקום קר וחשוך.
אני רוצה רק לחבק אותך שוב, לשמוע את הצחוק שלך, לראות אותך מחייך. ההיעדר שלך כל כך גדול. אני שואלת את עצמי כל יום ויום איך ממשיכים לחיות כאשר חלק כל כך יקר כבר לא פה, ומבינה שחייבים להיות כאן. להמשיך להנציח, לספר ולהזכיר לכולם מי היית, מה עשית ומה אתה עבורנו.
ותמיד עולה וצפה בי תחושה ומחשבה, "תנשמי, תגידי תודה. מתוך הכאב הרי זכית! זכית ללדת את הילד הכי מושלם בעולם, את הנשמה העילאית המטורפת הזאת. זכית לגדל אותו, לנשום אותו, להיות במחיצתו 23 שנים. הוא שלך ואף אחד לא ייקח את זה ממך".
אלה גוטין, אימו של סגן יונתן גוטין, קצין תקשוב ביחידה הרב-מימדית שנפל בקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר
"אתם זוכרים את 7 באוקטובר 2023? אז גם אני זוכרת. אני זוכרת את יונתן. מוקדם בבוקר הוא הוקפץ. הודעה קצרה ממפקד היחידה: "כולם מגיעים. אנחנו במלחמה. מתארגנים ויוצאים לעוטף עזה".
יונתן יצא. הוא יצא להילחם על הבית. אני נשארתי בבית עם מיכל. יונתן בעוטף, אלכס הוקפץ ליחידה, ואני מול המסך, מול התמונות, הסרטונים והדיווחים מבארי. יש בני ערובה. כוחות עדיין לא מצליחים להשתלט על האירוע. וכל הזמן הזה יונתן שם. נלחם. ואני כאן, מחכה.
כבר בלילה הייתה לי תחושה נוראית שמשהו לא טוב קרה. ואז, בלילה של 9 באוקטובר, שתי דפיקות בדלת. שני קצינים. הם באו להגיד שיונתן נפל. הם לא ידעו איפה, הם לא ידעו מתי, אבל דבר אחד הם כן ידעו לומר: יונתן לא נחטף. הבן שלי, זה שיצא בבוקר מהבית להילחם, זה שחיכיתי שיחזור, נפל. אני זוכרת את ההלם, את השוק. את הרגע שבו העולם שלי התחלק ללפני יונתן ואחרי יונתן.
וכ״ב בתשרי שוב מגיע. כ״ב בתשרי תשפ״ד. כ״ב בתשרי תשפ״ז. שלוש שנים. שלוש שנים שבהן העולם המשיך. החגים חזרו, עונות השנה התחלפו, ילדים גדלו. ואני? אני עדיין חיה בתוך אותו זמן. כי יונתן לא נשאר רק בתאריך. הוא נמצא בתמונות, בזיכרונות, בסיפורים, באנשים שאהבו אותו. ובעיקר, הוא נמצא אצלי.
אומרים שעברו שלוש שנים, אבל יש ימים שבהם נדמה לי שיונתן יצא רק לפני רגע. ויש לילות שבהם אני עדיין שומעת את שתי הדפיקות בדלת. הפעם האחרונה שראיתי את יונתן יוצא מהבית הייתה הפעם האחרונה שאזכה לראות אותו חי. וזה דבר שאין דרך באמת לעכל.
שלוש שנים, ואני עדיין מתגעגעת ליונתן. לא רק ללוחם שנפל. ליונתן. לאדם שהיה. לבן שלי. למי שהיה אמור להמשיך לחיות. שלוש שנים. ועדיין, כשאני אומרת את השם שלו, יונתן, הלב שלי עדיין מחכה שהוא ייכנס בדלת".
בלה סביצקי, אימו של רס"ל יונתן סביצקי, לוחם ביחידת אגוז שנפל בקרב על מוצב כיסופים
"יונתן תמיד יישאר בן 21. הוא לא יסיים את השירות הצבאי, לא ייסע לטיול אחרי הצבא, לא יעמוד יפה ומאושר מתחת לחופה, לא יבנה בית בכפר שבו יהיו לו הרבה ילדים עם תלתלים של עדי, צחוק שלה, חיוך שלו ועיניים ירוקות.
רק על גבי המדבקות הוא יבקר במקומות מופלאים בעולם. ורק בחלומות שלי אני אראה אותו שוב. הלב שלי יישאר שבור כל עוד אני חיה. אבל בזיכרון הלאומי יונתן הוא אחד מתוך כל כך הרבה נופלים בשלוש השנים האלה. כל כך הרבה פנים, שמות, סיפורי חיים. ואי אפשר להכיר ולזכור את כולם.
לכן אני מבקשת מכם: תזכרו את הפנים שלו. פנים יפות של מלאך, חיוך שאין עוד כזה בעולם, וחיבוק… מי שקיבל ממנו חיבוק, תזכרו את החיבוק שלו.
תפנו ליונתן מקום חם בלב, ותנו לו להישאר שם לתמיד. וכשתעשו דברים שהוא לא הספיק לעשות, כשתגיעו למקום יפה עם נוף עוצר נשימה, כשתאהבו, כשתצחקו, כשתעשו משהו טוב למען מישהו אחר, תקדישו ליונתן רגע אחד.
תחשבו עליו. כי כל עוד אנחנו זוכרים אותו, הוא לא נעלם באמת".
