"מה עושים כשחיוך פוגש עצב?

כשחיים קוטעים ילד

כשלב מלא, אדום, מפסיק לפעום

מפסיק לחלום".

מילים אלו, שנכתבו לראשונה ימים ספורים לאחר נפילתו בקרב של סמ"ר אופיר ברקוביץ מרעות, הפכו לאחרונה לשיר אותו מבצע המוזיקאי גונן עזריה, חברו הקרוב של אביב, האח השכול.

את המילים כתב בספר זיכרון שהיה בבית משפחת ברקוביץ רועי מבצרי, מפקדו של אופיר. עזריה, שראה את הכתוב, צילם את המילים ובהמשך הלחין אותן, ולאחר מכן יחד עם המפיק יונתן ויינרייך השיר הולחן מחדש והוקלט, ויוצא כעת לאור שנתיים לאחר נפילתו של ברקוביץ.

אופיר נולד והתחנך ברעות והיה לוחם שריון בגדוד 52 של חטיבה401. מאז פרוץ המלחמה הוא לחם במשך כשנה ברצועת עזה, ונפל בקרב בג'באליה שבצפון הרצועה ב-19 באוקטובר 2024. על השיר החדש לזכר הבן סיפרו השבוע ההורים השכולים סימונה וברוך כי "זה שיר שמלא באופיר, בחיוך שלו ובעוצמות שלו. אופיר היה הבחור עם החיוך, חיוך כובש כזה שאי אפשר היה להתווכח איתו. הוא ראה את הצד הטוב בכל דבר. הייתה בו רגישות טבעית ולא מתאמצת. הוא פשוט ראה את האחר, שם לב אליו וידע להיות שם בשבילו. כל קושי היה מפרק במשפט אחד שחזר בפיו: 'צריך לתת לדברים לחלוף, כי הכל זה לטובה'".

לחיל השריון התגייס ברקוביץ באוגוסט 22', ונלחם בקרבות העזים מיד עם פרוץ המלחמה. "כמו בחייו האזרחיים, גם בצבא הייתה לו רגישות חברתית עצומה", מספרת אימו, "רגישות של ראיית האחר. הוא ידע ממש לראות ולחוש את הסביבה האנושית, ותמיד בעת הצורך ידע לתת עזרה למי שהיה סביבו. הייתה לו יכולת נתינה ויכולת לשמור על מורל גבוה, להכניס הומור ולהכניס חיים. הוא תמיד הסתכל על חצי הכוס המלאה, וכל קושי הפך לאתגר שהיה לו ממנו סיפוק גדול. במשך כל התקופה בעזה הוא שידר לנו שהכל כשורה. הוא השתתף באינסוף מבצעים של חילוץ גופות, והשתתף גם בהחזרת חטוף. הוא לא נשבר. החלום  שלו היה לראות את החטופים חוזרים, אבל הוא לא זכה לראות את זה".

על תקופת הלחימה הממושכת מספרת סימונה ברקוביץ כי "במשך כל התקופה הזאת הוא היה עמוק-עמוק בתוך הגזרות. הוא איבד חברים, גם מהבית וגם מהצבא, אבל הרוח שלו לא נשברה. שנה שלמה היינו בדאגה מאוד גדולה, אבל יחד עם זאת לא האמנו שזה יגיע גם אלינו. הסיכון היה מאוד גדול, אבל הסיכוי הוא קטן. חשבנו, 'למה דווקא אצלנו? למה דווקא אלינו זה יגיע?'. כל פעם שהמחשבה הטרידה את המוח הדפתי אותה, כי כשחושבים על אופיר זה מעלה לך רק חיוך, רק שמחה, רק חיים. אין משהו אחר וזה פשוט לא מסתדר ביחד. השמחה והעצב לא הולכים ביחד, ועל זה בדיוק מדבר השיר".

כמעט שנתיים לאחר נפילתו, בני משפחת ברקוביץ עדיין מחפשים את הדרך להתמודד עם המכה הקשה. "קודם כל, לא מעכלים. זה לא מתעכל, לא מצליחים לעכל שלא נראה אותו יותר. הוא כל כך נוכח, כל כך חי בכל מקום, בכל פינה, בכל מחשבה, ועם הזמן החוסר עוד יותר גדול. אתה מחכה לו שיחזור. הוא היה במשך שנה שלמה בעזה, וזה כאילו שהוא עדיין שם. אנחנו מאוד מנסים להיאחז בחיים ולנסות להמשיך את אורח החיים הבריא שהיה לנו, ומנסים בכל דרך להשאיר גם את  אופיר נוכח איתנו ולהשאיר אותו נוכח בעולם. חלק מהדרכים הן ההנצחה, אז יש לנו משעול שעיריית מודיעין הקימה ואנחנו מאוד מודים לה על זה. את המשעול הפכנו למשעול חיים. זה משעול שלאורכו יש אבנים עם ציורים שמספרים את חייו של אופיר. אנחנו עושים שם הפעלות, מגיעות לשם קבוצות של תלמידים מבית ספר מו"ר ומתיכונים אחרים, גם מכל הארץ ומהצבא. כל קבוצה כזאת שמגיעה שומעת על אופיר ואחר כך מטיילת במשעול וסורקת QR של האתר של אופיר. לכל אבן יש סיפור ולכל ציור יש סיפור. הסיפור הוא פיסת חיים של אופיר".

עוד מספרת ברקוביץ כי השיר החדש אינו הראשון שיוצא להנצחתו של בנה. "לפני שנה הוצאנו שיר של תובל שפיר שנקרא 'זורח בי'", מספרת סימונה, "הוא חבר משפחה מאוד קרוב שהתחבר לחיים של אופיר, וזה בעצם שיר שמח שמאפיין את החיים שלו ואת השמחה ואת הזריחה. השיר החדש בעצם מדבר עלינו, על אופיר ןעל התחושות, אבל הוא מתאים לכל אימא, לכל משפחה, לכל אובדן ולכל כאב. השיר נשאר פתוח ומדבר על מה עושים. כל בוקר מחדש אני פותחת את העיניים והמחשבה הראשונה שעולה לי בראש היא 'איך קמים היום, והאם קמים בכלל? ולמה קמים?'. זאת מלחמה יומיומית של מה עושים ואיך ממשיכים. זה שיר קשה שמבטא מאוד את הפערים ואת הקושי שהחיים ממשיכים ויש מחזוריות, אבל הם גם סופיים לאנשים מסוימים".

מבצע השיר, גונן עזריה, הוסיף השבוע כי "אביב, אחיו של אופיר, ואני חברים קרובים. בשבעה הוא הראה לי את ספר הזיכרון, ובין כל הדברים שנכתבו שם ראיתי את השיר שרועי, המפקד של אופיר, כתב. משהו במילים תפס אותי. צילמתי את העמוד. לא ידעתי אז שהמילים האלה יהפכו בסופו של דבר לשיר. הופיעו שם שני שירים שכתב מבצרי, אחד על הבוקר של ה-7 באוקטובר והשני היה על אופיר. אני הרגשתי בשבעה שזה גדול עליי להתמודד עם זה, אז צילמתי אותם בטלפון והבטחתי שאחזור אליהם כשתיגמר השבעה ואני ארגיש שזה הזמן המתאים".

מספר חודשים לאחר מכן מלחין עזריה את מילותיו של המפקד, ושולח את השיר לבני המשפחה. "הם מאוד אהבו את השיר והופעתי איתו בטקס השנה לנופלו של אופיר, ושם הייתה הנקודה שהחלטנו יחד עם המשפחה לקחת אותו לאולפן ולהצמיד לו הפקה יותר רצינית. מה שהיה לי מאוד חשוב במהלך העבודה זה שהמשפחה תהיה מאוד מעורבת. ההורים של אופיר, סימונה וברוך, היו מאוד מעורבים בתהליך, וחלק מאוד גדול מאיך שנשמע השיר היום בא מהם, עד לרמת ההגייה של הטקסט ושל איך נשמעים הפתיח והסיום".

מה תפס אותך במילים של השיר?

"יותר העובדה שהשיר הזה כתוב בצורה מאוד פשוטה. המסר מונגש במילים מאוד פשוטות וזה ריגש אותי מאוד. הרגשתי שיש בשיר משהו מאוד אישי בין המפקד לפקוד שלו והאינטראקציה ביניהם, וזה שנרקם ביניהם קשר בתוך ההיררכיה הצבאית. היה בזה משהו מאוד חזק שתפס אותי. "השיר מציג פרדוקס בין בן אדם מלא חיים לבין העצב שמגולם בשכול ובאובדן. הוא מבטא את חוסר היכולת לעכל ולהבין את המפגש בין שני הדברים האלה".