בשורה התחתונה, אני לא יודע אם אני יותר עייף מהמלחמה והטרלול בלילות כבר חודש ימים, או מהמוני הפרשנים, אלופים במיל' ויודעי דבר המופיעים בפאנלים הרבים בכל ערוצי הטלוויזיה והרדיו.
מילים-מילים, והערכות ותסריטים, ונראה שבסופו של דבר גם האיש היחיד בעולם היושב בבית הלבן אינו יודע מה יהיה מחר וכיצד יגיב במסיבת העיתונאים השעתית הבאה שלו. אין לו מושג, ומכאן ספקטרום הדעות והפרשנויות האינסופי שבסופו של יום אינך מצליח להבין דבר וחצי דבר מה יקרה. בינתיים, הדבר היחידי שבטוח הוא שאוטוטו נמצא את עצמנו שוב בממ"ד/מקלט/מרחב מוגן.
וכך חולפים להם השעות, הימים והשנים. בפועל, אנחנו כבר שש שנים לא ממש חיים והילדים לא לומדים באופן רציף. קורונה/מלחמות/מבצעים, ונראה שבמהרה יחלוף עשור מחיינו שבפועל הוא עשור אבוד. החיים האמיתיים מתנהלים רק בהפוגות שבין המחדלים והקטסטרופות. אנחנו מתבגרים, הילדים שהיו בגן הופכים לנערים שמחכים לצו גיוס ראשון, הנכדים שלנו עוד מעט יגיעו לבקו"ם, והמנוחה והנחלה נראות רחוקות מאי-פעם.
האם נגזר עלינו לחיות כך כל עוד נשמה באפנו? על פי ההיסטוריה שלנו כעם, נדמה שזה הרע במיעוטו כי בדרך כלל העולם רגיל להשמיד אותנו. לפחות עכשיו יש לנו מדינה משלנו וצבא טפו טפו טפו. ולקראת קריאת קושיות ההגדה של פסח אני מוסיף עוד שאלה, שלדעתי היא היחידה שתשנה את מציאות חיינו להרבה פחות גרועה: מדוע לעזאזל אנחנו לא מעלים הילוך במלחמה מול אויבינו? כיצד ייתכן שתושבי מטולה ויישובי קו העימות עדיין רואים בתים של כפרים לבנונים מול עיניהם? מדוע מיליוני ישראלים, ובמיוחד אלה בצפון המדינה, נמצאים תחת ירי בלתי פוסק של טילים וכתב"מים ועדיין יש מים וחשמל בביירות? כנ"ל לגבי טהרן.
אם נגרום להם לתסכול עמוק ולכך שלא יהיה להם מה להפסיד, רק אז הם ייקחו את גורלם בידם ויחוללו שינוי. פגענו אנושות בחיזבאללה והשמדנו חלק ניכר מהיכולות של איראן, ועכשיו יתכבדו צעירי טהרן וביירות וישלימו את העבודה. אין מהפיכות דה לוקס.
ומה שלומנו? סבבה אגוזים, כמו שאומר רינו צרור. ממשיכים בהפיכה המשפטית במלוא הכוח, נותנים גז לביטול משפטו של נתניהו, ובלי נדר שרה תשיא משואה ביום העצמאות ובקהל ימחא כף נשיא ארה"ב, שבפועל הוא גם ראש ממשלת ישראל.
