מה שאנחנו חווים כאזרחים בחמש דקות במדינה היקרה שלנו, לא חווה אזרח שוויצרי במשך כל שנות חייו, גם אם הוא זוכה להגיע ל-120. אלה הם חיינו ואלה הם חייו. אני חושב על אבנר, הנכד שלי בן השש שנולד לתוך הקורונה ומאז יש לו בקורות חייו הקצרים אינספור אתגרים קרביים של מבצעים צבאיים, אזעקות ושעות ממ"ד ומלחמות, והוא בסך הכל רוצה להגיע בשלום לגן המשחקים הקרוב לבית מגוריו. האמנם זה מה שנגזר עלינו ועליו ועל כל אחד מאיתנו?
אפילו ילדי חורף 73' הם כבר הורים לילדים שמספר פעמים ביממה ממהרים עם הצאצאים למרחבים המוגנים מפני מבקשי רעתנו, שאינם נחים לרגע ולזכותם ייאמר שהם עקביים בניסיונות האינסופיים לקפד את ראשינו ולמחוק אותנו מעל פני האדמה. ואנחנו, עם קשה עורף המתעקש לחיות ומנצח אותם פעם אחר פעם אחר פעם.
ייתכן שאנחנו אכן ברגע תנ"כי והיסטורי, אבל בינינו, מה נשתנה? הרי בכל הרגעים התנ"כיים תמיד היה מי שניסה להשמידנו. אף אחד מאויבינו לאורך ההיסטוריה, והיו רבים כאלה, לא הציע לנו תפוח בדבש ופיזר עלינו פרחי אהבה ושלום. ההיפך הוא הנכון. רק להשמיד ולהשמיד ולהשמיד. מה נסגר אתך, עולם?
אנחנו כמעט שלושה שבועות לתוך מלחמת איראן השנייה, ואנחנו חסינים ומתורגלים ויש מי שיאמרו שאנחנו מצליחים באופן מופלא לנרמל את מה שנראה בעיני כל גוי כדבר הכי לא נורמלי בעולם. כבר לא ממש מתרגשים מיירוט מעל ראשינו, ובום מתחיל להישמע כמוזיקת חיינו. כמו התוף בתזמורת שכל תוויה קולות נפץ ופיצוצים. געגועינו לצלילי הפילהרמונית שלנו.
אגב, יש לנו מלחמת איראן השנייה, כפי שהיו לנו מלחמות לבנון הראשונה והשנייה והאינתיפאדה הראשונה והשנייה. בקצב הזה נדמה שלא ירחק היום וניאלץ להשתמש בלוח הכפל כדי לתת סימנים במלחמות שלנו.
ולמרות המציאות שבה אנו חיים, לא הייתי רוצה להתחלף באזרח שוויצרי שבימים אלה מחלל עם הפרות שלו על ההרים הירוקים של שוויץ היפה. מצוות השמירה על הארץ שלנו חזקה עשרות מונים ויש לה תכלית ומשמעות, ואם זה מה שנגזר עלינו בתקופה זו של חיינו בארצנו שלנו – לו יהי.
