בעלי העסקים הקטנים, שהשאירו מאחור את קשיי תקופת הקורונה ומלחמת "חרבות ברזל", מוצאים את עצמם כעת, שוב, מול שוקת שבורה, ועוד רגע לפני חג הפסח.

על המציאות הקשה תחת צל חוסר הוודאות, והשלכותיה על העסק, סיפרה השבוע למודיעין News שושי ינאי, בעלת חנות היצירה "אבן, נייר ומספריים" במרכז מרל"ז: "אני מספקת לגני ילדים ולצהרונים חומרי יצירה, עובדת איתם כל השנה, לא רק במודיעין אלא בשמונה ערים, וכשהתחיל המצב הנוכחי בדיוק היינו בהכנות של כל הציוד לקייטנות בחופשת החג. הכל היה בארגזים והגענו שוב אל סגר ואני תקועה עם כל הציוד".

"אותו דבר קרה לנו בקורונה, שגם אז זה היה ממש לפני פסח", היא מוסיפה, "ואז מדם ליבי כתבתי בפייסבוק שאני מנסה לשרוד ואמכור את הערכות לאנשים פרטיים, ורק בזכות תושבי העיר הצלחתי להרים את הראש. לא האמנתי שיש אנשים כאלה בעיר. אנשים ביקשו שאפתח את החנות במוצאי שבת כדי שיוכלו לבוא לקנות. באתי לעיר, כי אני לא גרה במודיעין, וראיתי תור מהחנות שלי ועד לחניה. הייתי בשוק. עמדתי מולם ובכיתי. לא האמנתי. ככה הצלחתי לעבור את התקופה ההיא".

כמה מתסכל לעמוד שוב באותו מצב?

"האמת, עזוב את הנושא הכספי, אני אצליח להחזיק מעמד. אני חושבת על כך שיש צרות גדולות יותר במדינה, אנשים שמאבדים את היקרים להם מכל, אבל זה לא קל. יש עסקים שלא יכולים להחזיק את הראש מעל למים, עסקים צעירים יותר או שפחות עובדים או פחות יוזמים. המדינה כן הייתה אמורה לעזור להם, לתת להם לפחות פתרון התחלתי. אני כרגע נמצאת בפארק אפק ליד עסק של חבר, שהיה אמור לפתוח והוא עדיין סגור ואין לו עבודה בכלל. זה קשה. אני יוזמת, לא כולם מצליחים ליזום כמוני. אני בת אדם שהראש שלי עובד כל היום וכל הלילה על מה אני עושה ואיך עושה ואיך מייעלת".

אז מה את עושה כעת?

"עכשיו אני מנסה להיפטר מהסחורה לקראת פסח. את פורים כבר איבדתי, שילמתי על הסחורה עשרות אלפי שקלים. פרסמתי פוסט שאני מוכרת כעת מארזים לילדים לאנשים פרטיים, ומאוד מרגש לראות אנשים שבאים ואומרים לי שבאו בעקבות הפוסט שלי. זה רץ מפה לאוזן – גננות שפרסמו בקבוצות של הגנים, אנשים שפרסמו בקבוצות של השכונה שלהם, ואפילו אישה שלקחה יוזמה לאספה תרומות ומעבירה את הערכות לילדי מילואימניקים. אתמול נכנס אליי לחנות אדם מבוגר ואמר שבא בעקבות הפוסט. שאלתי אותו למי הוא קונה, לילדים? לנכדים? והוא ענה שבכלל אין לו ילדים ונכדים, אמר שבא לקנות רק כדי לפרגן. זה מרגש, זה לא מובן מאליו. נוכחתי שתושבי העיר עוזרים איפה שרק אפשר".

מה לגבי פיצוי מהמדינה, זה יספיק?

"אין לי תקווה. אל תצפה, אל תתאכזב. במשברים הקודמים לא היה פיצוי אמיתי. נתנו פיצוי מזערי והרגשת שעושים לך טובה. איך שורדים? בעבודה קשה, רק ככה. יש לי ילד אחד, הוא בן 27, שאמרתי לו 'בוא תיכנס איתי לעסק', והוא סירב ואמר שבחיים הוא לא יהיה עצמאי במדינה הזאת. לא התבאסתי, הבנתי שהוא עשה את הבחירה הנכונה, והיום הוא שוטר במשטרת ישראל. עדיף לו ככה".