בישיבת ההסדר מאיר הראל במודיעין מתנהל מזה שנים רבות פרויקט ייחודי, במסגרתו מוכשרים שליש מהתלמידים כבר במהלך הלימודים כפראמדיקים קרביים, ולאחר השירות ביחידות הלוחמות הם חוזרים לישיבה ומשמשים ככוננים לשעת חירום בעיר.
מסלול ההכשרה המפרך מתחיל כאמור עוד במהלך הלימודים, כאשר הם עוברים הכשרה בת 14 חודשים במד"א, ולאחר שירות של 22 חודשים הם שבים למודיעין לשנה וחצי נוספות, ומהווים תוספת כוח משמעותית לשירותי ההצלה בעיר ומוזנקים לשטח מדי שבוע.
הרב אליעזר שנוולד, ראש הישיבה, שהיא היחידה בארץ בה מתקיים מסלול הכשרה זה, סיפר השבוע למודיעין News איך הכל התחיל: "אני הייתי סמח"ט במבצע 'חומת מגן', כבשנו את שכם ותוך כדי הלחימה נפצע לי חייל שחטף כדור באף. הייתה היסטריה גדולה ופיצוצים מכל הכיוונים, וקצין הרפואה החטיבתי אמר 'תפנו אותו כמה שיותר מהר למחנה חורון, כי יש שם פראמדיק שיטפל בו'. ובאמת זה מה שהיה, הצילו לו את החיים. זאת הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי במושג פראמדיק. מסתבר שזה באמת דבר חדש שהתחיל רק בשנת 2000. אנחנו הקמנו את הישיבה במודיעין בשנת 2005 ובשנת 2012, כשכבר התבססנו והיה לנו סניף באופקים ובקריית אונו, עלה לנו רעיון לעשות עם זה משהו. החלטנו להציע הצעה לצבא, יחד עם מד"א, שאנחנו בישיבה יכולים בזמן הלימודים לעשות להם קורס פראמדיקים, ואז הם יבואו לצבא עם תעודת פראמדיק".
עוד מספר שנוולד כי בצה"ל הסתייגו תחילה מהרעיון, אולם אז הגיע תמיכה מהשכן מרעות. "פניתי לבוגי יעלון והצגתי לו את הרעיון", מספר שנוולד, "הכשרה של פראמדיק עולה עשרות אלפי שקלים, ואני מביא לך פראמדיק מהניילון וגם מרוויחים פראמדיקים מוכנים שנמצאים בעיר ויכולים להיות זמינים בכל זמן. הוא נדלק על הרעיון והתחלנו להפעיל את המסלול. הם עושים קורס במשך 14 חודשים ובאותו זמן הם גרים בישיבה, לומדים תורה בחלק מהשבוע ובחלק מהזמן הם עושים את הקורס, ואז הם מתגייסים לצבא כפראמדיקים. כיום יש בישיבה חבר'ה שכבר סיימו את כל המסלול, היו בצבא וחזרו עכשיו לישיבה לעשות הכשרה לרבנות, יש כאלה שנמצאים בתוך הקורס ויש כאלה שמשרתים כפראמדיקים בצבא ביחידות השונות – בדובדבן, באגוז, ביחידה הרב-מימדית, בגולני, בצנחנים, בשריון ואפילו בחשמונאים יש שני פראמדיקים מהישיבה".
ייחודי למודיעין
כאמור, לאחר סיום השירות הצבאי הם חוזרים למודיעין ומשמשים ככוננים של מד"א. "אלה חבר'ה שעושים עבודה מדהימה", אומר שנוולד, "כשהם חוזרים לישיבה הם פה בכוננות. יש לנו חבר'ה שמתגייסים במרץ ובשנה עד השירות הם פראמדיקים בעיר. יש להם רכב קטן של מד"א עם כל הציוד, וברגע שיש אירוע בעיר או באזור בתוך כמה דקות הם כבר נמצאים שם. בהרבה מקרים הם מקדימים את האמבולנס. לפני כמה שבועות היה מקרה של עובד שעבד בבניין בעיר וחטף דום לב. החבר'ה שלנו עבדו עליו שעה עד שהגיע צוות נט"ן ועד הצליחו לחלץ אותו משם. היום הבן אדם חי. לפני שבוע גם היה אירוע בפאלאס, בבריכה. בן אדם בן 80 חטף דום לב והם הגיעו מהר והצילו לו את החיים. זה קורה כל שבוע והם הראשונים שמגיעים".
עוד מתגאה שנוולד בפרויקט ואומר כי "יש למודיעין משהו שאין בשום מקום בארץ. זה נכס מאוד רציני. כרגע יש בישיבה 8 פרמדיקים, אין כזה דבר בכל הארץ וכשיש אירוע הם יכולים מיד לתת מענה. זה דבר ייחודי. זה הנוער שלנו. הם לא מקבלים על זה משכורת ועושים את זה בשמחה ובאהבה. חשוב שידעו שזה קיים כאן, וגם שיכירו את הנוער המדהים הזה".
על שירותם של בוגרי הישיבה במהלך המלחמה הוא מספר כי "היה לנו עוד אירוע מדהים, עם אחד הפראמדיקים שלנו שנמצא ביחידה קרבית. היה מסוק של 669 שהתרסק בלילה בעזה, הוא טיפל באחד האנשים שנפצעו ובדיעבד הסתבר שזה היה רופא משערי צדק שבשלב הקורס הוא השתלם אצלו ועכשיו הוא הציל לו את החיים. במלחמה, כל אלה שהיו ביחידות הסדירות נכנסו לעזה והיו בלבנון. יש לנו אחד שנמצא בסוריה כבר הרבה זמן. בשמחת תורה ב-7 באוקטובר הגעתי בשבע בבוקר לישיבה, ואני רואה שם את החבר'ה הפראמדיקים. אמרו להם להיות בכוננות כי חסרים צוותי רפואה, ובתוך כמה דקות כבר לא ראיתי אף אחד מהם. כולם הוקפצו לפעילות. ב-12 כל הישיבה כבר הייתה מגויסת, הרבנים שלנו כולם קצינים. נשארנו רק עם קבוצה קטנה של חבר'ה לפני גיוס".
מרון סמואלס, בן 23, כבר שנה שישית בישיבה. "למי שרוצה ללמוד תורה בישיבה רצינית וגם להיות פראמדיק, זה שילוב מושלם. במהלך היום אנחנו לומדים ובמקביל אנחנו יוצאים למקרים פה בעיר. יוצא לנו להגיע לאירועים משמעותיים שכוללים הצלת חיים".
חברו למסלול אור נוימן, אף הוא בן 23, מוסיף: "התנדבתי במד"א לפני זה, וגם המשפחה שלי. לא באתי במטרה להיות פראמדיק, באתי בעיקר כי מאוד התחברתי לאמירה של הישיבה שצריך להיות חלק מהקהילה שאתה נמצא בה במגוון דרכים. זה לא רק הפראמדיקים, יש לנו גם תוכנית בר מצווה ותוכנית לגמלאים וזה מאוד דיבר אליי".
"התחלתי את התפקיד אחרי השביעי לאוקטובר, בגולני", הוא מספר, "והייתי שנתיים בחזית בלבנון ובעזה. השתתפתי בהרבה אירועים משמעותיים תחת אש. זה לא היה פיקניק, ללכת הרבה קילומטרים ברגל עם משקל מאוד כבד על הגב, להיות סגור בתוך נמ"ר במשך שעות, לטפל בחברים שנפצעים. להוציא את החבר שלך שנהרג זה אירוע קשה. היו עוד אירועים קשים, אבל ברוך השם יצא לי לטפל בפצועים ששרדו פציעות קשות ולאט-לאט הם משתקמים. באותו הרגע אתה מתנתק. אין מקום לרגש. אתה עובד כמו רובוט. אתה מתכונן לרגע הזה בישיבה ובקורס וכשאתה מגיע לקרב אתה באפס רגשות. רק כשנגמר האירוע יש 'בוסט' של רגשות ולאט-לאט מעבדים אותם".
על פעילותו ככונן בעיר מוסיף נוימן כי "הישיבה היא חלק מהקהילה. לא הרבה אנשים יכולים להבין את הסיפוק של להגיע לבן אדם שהוא בעצם מת, ולשלוח אותו לבית חולים כשהוא בהכרה מלאה ומדבר איתך".
