בואו נתרגל לרגע דמיון מודרך: תעצמו עיניים, תחזרו בזמן שנה ו-4 חודשים לאחור, ל-7 באוקטובר 2023. חג שמחת תורה, שעת בוקר מוקדמת, והעולם של כולנו התהפך. חשבנו והרגשנו שסוף העולם הגיע. היינו בטוחים שמה שהיה לא יהיה עוד לעולמי עד, או לפחות עד סוף חיינו.
זוכרים את הכאב בגוף? את הכעס והזעם ותחושת הנקמה החייתית שאחזה בכולנו אל מול פני הרוע הבלתי נתפס? תפקחו עיניים ותופתעו לגלות שכמעט דבר לא השתנה. ואולי ההיפך הוא הנכון – אנחנו ממשיכים לצעוד כעיוורים אל עתידנו הלוט בערפל.
מי היה מאמין שהממשלה, אותה ממשלת החורבן והמחדל, ממשיכה לכהן, ראש הממשלה הוא עדיין ביבי, טרם הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, החמאס שולט בעזה, ההפיכה המשטרית והמשפטית על סטרואידים, חיילי צה"ל ממשיכים להיפגע בעזה, וטורקיה וקטאר עומדות לתפוס פיקוד אזרחי ברצועה. אין גיוס חרדים, יוקר המחיה שובר שיאים, הרצח ברחובות הפך לשגרה נוראית, ועוד לא אמרנו מילה על מאות ההרוגים ואלפי הפצועים בתאונות הדרכים ופקקי הענק.
אין דין ואין דיין בירושלים, אבל מה בכל זאת יש? ביבי, לוין, בן גביר, סמוטריץ', אמסלם, גוטליב, קרעי, מאי גולן, סילמן ועוד חבורת גמדים חסרי חוליות המהנהנת בראשה ותומכת בכל גחמה של "המנהיג העליון", כדברי השר ברקת.
"הכלבים נובחים והשיירה עוברת", בעיניו של ראש הממשלה זה המשפט המנצח. הוא אימץ אותו וכבר כמעט שני עשורים שזה מוכיח את עצמו בכל הקשור למשך כהונתו כראש ממשלה. הוא בשלו וכל הדרכים כשרות, והעיקר שהוא יתעורר לבוקר חדש שבו הוא ממשיך לכהן כראש הממשלה. זו המטרה. זה סלע קיומו ואין בלתו. הוא יודע שבלעדי תפקידו כראש הממשלה כולם יברחו ממנו כאחוזי אמוק. לא יישאר מקורב אחד שיסכים להסיע את רעייתו למספרה הקרובה.
העיניים מופנות לאיראן, אבל הלב והנשמה עדיין עם אלפי קורבנות היום הנורא ההוא. ואף שכולם, תודה לאל, שבו אלינו, מי בחיים ומי חלל, הטראומה צרובה בכל רמ"ח האיברים ושס"ה הגידים.
