לינה גלושקו גדלה במודיעין בבית של טניס, גביעים ניבטו אליה מכל עבר, והיא הוסיפה להם. אבא ואימא מאמנים, הציבו מחבט בידה עוד לפני שידעה להגיד לא. אחיה שיחק, אחותה היא יוליה גלושקו, 79 בעולם בשיאה. שנים רבות היא חסתה בצילה. כשזכתה בגיל 14 לראשונה בתואר אלופת ישראל, קראו לה לעלות לקבל את הגביע באלו המילים: "והזוכה היא… אחות של יוליה גלושקו!".
אבל הזמן עושה את שלו, הגלגל מסתובב, הזמן חולף. המחבט מספר אחת של ישראל עדיין מתרגשת מהטייטל. יש לה חלום להיות מספר אחת בעולם, ורק 599 מדרגות מפרידות בינה לבינו. היא סימנה וי על שלושה גראנד סלאמים, אבל לא על ההגרלה הראשית. בראיון בן למעלה משעה בפודקאסט הטניס "בלי ברייקסים" היא משתפת בפתיחות על הכל. דווקא השנה האחרונה הייתה לה לא פשוטה, אבל למי בישראל כן?
"אני גרה בברצלונה, אני לא נראית ישראלית, אני גם לא חושפת. באקדמיה עצמה אין בעיה, אבל ברגע שאני הולכת לסופר, מונית או רחוב, זה מפחיד להגיד שאני מישראל. יוצאת מהבית, קיר מולי ציירו צלב קרס שאני רואה כל בוקר. אם אני ממשיכה עוד קצת יש קיר ענק, 15 מטר של דגלי פלסטין. בניו זילנד לא פחדתי, אבל בברצלונה אני מפחדת. תליתי דגל ישראל בתוך הבית והתחלתי לחשוב אם אפשר לראות את זה מבחוץ. זה בדברים הקטנים, אני שמה מוזיקה ישראלית אבל לא בווליום גבוה. מגן דוד, אני לא מסתובבת איתו בחוץ. כן, בתת מודע זה כן יושב, אבל אני לא הרבה שם, אני בעיקר טסה, לא חווה הרבה את ברצלונה. החיים שלי שם זה טניס-בית. המטרה זה הטניס ולא מעבר לזה".
עולה עם הסרט הצהוב
לינה גלושקו נוכחת ברשתות החברתיות, לא מפחדת להציג את עמדתה ולהגן על ישראל. הטניסאית המצרית כבר לא אומרת לה שלום. פעם היה סמול טוק, היום היא מסתכלת לה בעיניים וחולפת כאילו אוויר. אבל עם הטניסאית הטורקייה היא שומרת על קשר קרוב, שאפילו הפוליטיקה לא הצליחה לטלטל. לתחרויות היא הקפידה לעלות עם הסרט הצהוב על החזה. זה הרגיש לה הדבר הנכון, ולינה הולכת עם הלב שמתחתיו. במוקדמות טורניר אוקלנד זה עבר, אבל לפני המשחק מול נאומי אוסאקה אמרו לה שמותר לה להזדהות רק עם אסון בינלאומי, אוקראינה או המאבק בסרטן השד. לינה הגישה בקשה במשרדי ה-WTA, אבל הפוליטיקאים של הספורט הסבירו לה שזה פוליטי. אז היא הורידה את הסרט מהחזה והפכה אותו לסרט לשיער, בהשראת ענבר לניר, הג'ודאית שעשתה זאת קודם לכן באולימפיאדה. הסרט נפל, אבל הפידבק החיובי ממטה החטופים היה כל שהיא ביקשה ומעבר.
"אוסאקה זאת הרול מודל שלי, איך שהיא משחקת, אני מאד אוהבת אותה, מאד מתחברת. יוצאת ההגרלה, רואה שאני מול אוסאקה בסיבוב הראשון, התרגשות שיא, מגרש מרכזי. אני יודעת שיהיו מלא אנשים, כי היא באמת הטופ פלייר בתחרות, ואני מגיעה ואני מתחילה לשמוע ברקע איזו הפגנה, אבל אני לא סגורה על זה. הם מתחילים להתקרב ואני מתחילה לשמוע 'פרי פלסטין', ואני שומעת סלוגנים עם השם שלי. אני כן נחשפת לדברים האלה, להפגנות. אני מתאמנת בספרד, בברצלונה, שם מאד לא אוהבים את ישראל, לזה אני רגילה, אבל זה היה מאד אישי".
"ריבים עם שחקניות? רק עם המצרית, וגם זה נגמר בשתיקה. בסוף אלו החברות לעבודה. אבל חוץ מהן יש רבים אחרים שניזונים מהתמונות בטלוויזיה. לא יצא לי להיכנס לדיון עם שחקנים, אף אחד לא מעז, אבל עם אנשי מקצוע כן. הייתה לי תחרות קטנה בספרד, פיזיותרפיסט אחד שואל אותי מאיפה את ואני אומרת לו מישראל. 'אה', הוא אומר לי, 'דיברנו עלייך. למה את משחקת עם דגל?', ואני אומרת לו 'מה זאת אומרת?'. 'לא יודע. רוסיה בלי דגל, למה ישראל עם?'. אמרתי לו שזה לא אותו קונספט והתחלתי להסביר לו. הוא שאל בצורה נורא תמימה, הוא לא מבין. ההורים שלי מאוקראינה, יש לנו בית באוקראינה והייתה לנו משפחה שם. גם את המלחמה הזאת חוויתי כשזה קרה, חברים של אבא שלי נהרגו במלחמה. ואני לא לא מדברת עם טניסאיות מרוסיה, יש לי חברות רוסיות".
