בשבוע שעבר צוין יום ההוקרה לפצועי צה"ל ממלחמת "חרבות ברזל", ומי שמכיר היטב את הדרך המורכבת כל כך שעוברים אותם צעירים שנפצעו הוא עידן זכאי, בן 25 ממודיעין, לוחם מילואים בצנחנים שנפצע בקרב בדרום לבנון.

זכאי נלחם ב"חרבות ברזל" כבר מה-7 באוקטובר, וויתר על נסיעה לקנדה עם בת זוגו לטובת סבב מילואים נוסף, הפעם בחזית הצפונית, בו נפצע במהלך קרב בכפר עדייסה כאשר חילץ את חבריו תחת אש. זכאי סבל משבר בירך ופגיעות במפשעה ובכף היד, עבר מסע ארוך של טיפולים וניתוחים ושוחרר מבית החולים בחודש אפריל השנה. עם זאת, כפי שהוא מספר, מסע השיקום הפיזי והנפשי עדיין ארוך.

"הפכתי למוקד תמיכה נפשית"

"הייתי ארבעה וחצי חודשים בכיסא גלגלים", סיפר השבוע,  "לקח לי חודשיים וחצי עד שיכולתי לעמוד כמו שצריך, וגם אז לא על שתי רגליים. בהמשך עברתי עוד ניתוח ברגל של החלפת ירך, ורק אחר כך יכולתי ללכת כמו שצריך. אמנם כמו ברווז, אבל ללכת. הניתוח שינה לי את החיים".

במקביל, זכאי המשיך לעבוד על היד הפגועה. "קיבלתי שני כדורים ביד ימין וברגל שמאל", הוא מספר, "במהלך כל התקופה היה לי זיהום שכמעט הרג אותי, מחיידקים שהבאתי מלבנון כנראה. הייתי מחובר חודשיים לאינפוזיה. בסך הכל הייתי מאושפז חצי שנה, ואני נמצא כבר שבעה חודשים בשיקום יום. במהלך התקופה הזאת מצבי השתפר באופן דרמטי: היום אני הולך הליכה נורמטיבית לגמרי, אני מסוגל לרוץ, לרכוב על אופניים ואני שוחה לא מעט. יש עדיין קשיים שנובעים מהפגיעה של הכדורים, אבל המצב הבריאותי שלי במקום אחר לגמרי".

מלבד המסע השיקומי הפיזי שלו, זכאי לקח על עצמו משימה לעזור לפצועים נוספים. "אני עוזר המון ל'הדסה'", הוא מספר, "טסתי איתם לגייס כספים באירופה. אני רואה בזה שליחות, במיוחד לבית החולים שהציל לי את החיים. ואני בעיקר נפגש עם אנשים ועוזר להרבה פצועים חדשים.  הפצועים מגיעים אליי, אני מקבל טלפונים מאנשים ונהייתי כמו מוקד תמיכה נפשית בשבילם".

מה אתה אומר להם?

"אני אומר להם שאת המסע צריך לקחת בשתי ידיים במקום להתמרמר עליו. זה ממש מחורבן להיפצע. בשבועיים הראשונים שלי הייתי ממש בדיכאון. לעבור מרגע של הסתערות על מחבל בשיא של גבורה ואז בן רגע להפוך לסיעודי לחלוטין זה קשה מאוד. כשאני מדבר עם הפצועים אני מסביר להם את הדיסוננס, ואומר להם שמה שהציל אותי היה ששיניתי את קו המחשבה. במקום להגיד 'למה זה קרה לי?', לקבל את מה שקרה בצניעות ולהגיד 'זה קרה לי כי אני יכול לצאת מזה'. זה הלך רוח שמאוד מחזק אותי. זה מנטרל לי את כל המחשבות הרעות שמגיעות עם הפציעה. פתאום אתה משוחרר מהתחושות הרעות".

עוד הוא מספר כי גורם נוסף שעודד אותו היו האנשים הטובים שהיו מסביבו. "חייתי שנה בדירה שזוג צעיר תרם לי, כל הרהיטים נתרמו על ידי אנשים טובים. אמרתי לעצמי שבמקום להיות עסוק בחרא אני בעצם מואר במלא מעשים טובים ובאנשים טובים במדינה שאוהבת אותי, ושלמילים שלי יש משמעות עמוקה. לאנשים אכפת ממני, בארץ ובעולם. יש קבוצה של אנשים שמתפללים עליי בארצות הברית. לא יכולתי שלא להתרגש מזה".

"אחרי שנה וחצי אני קצת מרגיש בסוף המסע. אני חי חיים מלאים", מספר זכאי, "יש אווירה של סוף מלחמה, אבל אני עדיין לא מסכם כי אני בכל זאת עדיין משתקם. אבל אני ממש לוקח בשתי ידיים את כל מה שקיבלתי במהלך השנה הזאת, לטוב ולרע. צריך להגיד תודה מאוד גדולה על מה שנותר מהפציעה וגם על מה שחסר ומה שנעלם ממני לגמרי, ולשמוח על כל שנייה שזה במצב הזה ולא יותר גרוע".

איך ההתמודדת הנפשית עם הפציעה?

"בנוסף לטיפול הפיזי היה לי גם טיפול פסיכולוגי. גם אם אני לא 'ביי דה בוק' פוסט טראומטי, אבל ההתמודדות הנפשית היא עוד נדבך שאתה צריך לצלוח אותו וצריך לצלוח אותי כדי שיהיו לך את הכוחות הנפשיים לקום בבוקר ולישון בלילה. מסע של שיקום הוא תהליך ריפוי שצריך לקרות בשני מישורים, נפשי ופיזי. הנפש היא משהו שחייב לשים עליו דגש מאוד רציני. הייתה לי פריבילגיה להתמקד ולצלול ולגעת בזה בדרך שלי, ולעשות עבודה של השלמה משמעותית עם הדבר הזה. להגיד שסיימתי זה לא יהיה נכון. זה יהיה איתי לעד".

החיים יחזרו להיות מה שהיו?

"יש את הרגע הזה שאתה כמעט חוצה לעולם המוות, ולא משנה כמה עבודה פסיכולוגית שתעשה אתה לא יכול לחזור להיות אותו אדם. אז אני לא אותו אדם היום. נחשפתי להרבה דברים שהם לפעמים בלתי נתפסים, וכשאתה חווה אותם אתה לא יכול שלא לחיות בפרספקטיבה אחרת. כשאתה מבין שהגבול בין חיים למוות הוא חבל דק, זה מאוד עוצמתי וגם מפחיד. אבל ההבנה הזאת גם משחררת. זה שחרר ממני הרבה מאוד דברים שחשבתי שהם חיוניים ופתח אותי לתפיסת עולם יותר רוחנית. זה חשף אותי לזה שהחיים הם מסלול אכזרי ושזה נורא קל לקחת חיים. אי אפשר שלא להשתנות מהדבר הזה. למשל, כשאני הולך אני עדיין לפעמים מדמיין תרחישים כמו אם היה פה מחבל מאיפה הוא היה בא ומה אני עושה. אני חי את החיים במשבצת לוחמנית שהעבודה שלי היא לשחרר ממנה, אבל אני בספק אם אוכל. החיים שלי השתנו מקצה לקצה. ברגע שנהרגו לי חברים והרגתי מחבלים הבנתי את השבריריות של החיים".

מה אתה עושה היום?

"אני בשיקום, אני בבית משתדל להתאמן, אני נח. יש לי שיקום יום פעמיים בשבוע ואני משתדל לראות חברים וליהנות. אני עובד קשה כדי להשתקם. אני הולך לחוגים וקורא ספרים. אני ממש מוריד רגל מהגז במישור אחד ועובד מאוד קשה כדי להשתקם. אני לא ממהר לשום מקום. ברגע שאסיים את המסע עם הגוף והנפש, אז אכנס למסלול החיים על מאה קמ"ש. אני לא רואה את עצמי מוריד רגל מהגז. אני לא מתכנן שהפציעה או הסיפור הזה יהיו כל חיי. אני רוצה לחיות את החיים בכל העוצמה שלהם ואני עובד קשה בשביל זה. אין שיקום קל. אני גר בתל אביב עם בת הזוג שלי, שסעדה אותי במשך כל השנה. היא לקחה את המשימה הזאת להתעסק רק בי, וכל המעבר שלי לתל אביב זה כדי לוודא שהיא תשיג את החיים שלה במלוא העוצמה. מגיע לה. היא יותר גיבורה ממני".