אנחנו ממשיכים להתעורר בבוקר, לצאת לעמל יומנו (בדרך כלל לפקקים אינסופיים) ולמלא את חלקנו בחלוקת העבודה בינינו לבין נבחרי הציבור שלנו. אלא מאי, נדמה שאנחנו עושים את חלקו מלא על מלא, ואילו הם שמים עלינו קצוץ ונוהגים כמשפט הידוע: "הכלבים נובחים והשיירה עוברת".
ואם חלוקת התפקידים אינה ברורה, אז למען הסר ספק הכלבים אלה אנחנו – אני, אתה והשכן ממול. עם יתרת הכוחות היומית שנותרה לנו מעוד יום עבודה עמוס, אנחנו נוחתים על הכורסא מול החדשות בטלוויזיה כדי להבין שבשעה שאנחנו היינו בעבודה ויצרנו משהו מועיל, אחרים התכנסו בחדרים ממוזגים והטילו עלינו מיסים נוספים. וכדי שתהיה לנו תחושה כלשהי של הקלה, החליט הבנק המרכזי להוריד לנו את הריבית ברבע אחוז, שזה במילים אחרות הנחה של עשרות שקלים לחודש על משכנתא של מיליון שקל שלקחנו ושאותה נחזיר פחות או יותר עד שנגיע לגמלאות. צחוק מהעבודה. אצבע בעין לכל מי שמקווה שמשהו טוב יקרה פה. יוקר המחיה, מתברר, אינו הולך לשום מקום.
מי שהולך באמת אלה מיטב המוחות שלנו, שעשרות אלפים מהם כבר עברו אל מעבר לים כי שם, בין השאר, המחירים בסופר השכונתי זולים בעשרות אחוזים מאשר אצלנו. ואם זה לא ברור, אז אני מבהיר חד וחלק שגם אם קוטג' יעלה כאן 100 שקל לגביע, אני לא מעלה על קצה מחשבתי לנדוד מכאן. אני כן חושב על מאבק בלתי מתפשר להילחם שעל האדמה היקרה הזאת החיים יהיו שפויים יותר.
במציאות חיינו זוג צעיר ונמרץ אין לו אחוז של סיכוי לרכוש קורת גג ממשכורות שני בני הזוג, גם אם יעבדו במספר משרות. המחירים במיליונים, ובהנחה שהם שכירים במצב טוב ספק אם הם יכולים לחסוך שקל אחד לרפואה, במיוחד אם יש להם צאצאים. מציאות כלכלית עגומה, ובאין הורים בעלי אמצעים שגם משעבדים את הפנסיה שלהם הסיכוי שלהם לדירה שואף לאפס.
ואלה החיים האמיתיים של הרוב המכריע של הצעירים בארץ. עם זה הם צריכים להתמודד יום-יום, גם ללא המטלות של שירות מילואים וחדשות יומיומיות המבשרות לנו על ברוגז בין שר הביטחון לרמטכ"ל שעה שכל חזיתות המלחמה עדיין פתוחות ורוחשות.
ואני שואל היכן המבוגר האחראי שיישב ליד ההגה ויתחיל להוביל אותנו למציאות חיים "משעממת", בדומה לרוב מדינות העולם.
