600 ימים במנהרות החמאס. זה מספר בלתי נתפס שאינו מתאים לאתוס הלאומי שלנו. 58 ישראלים חטופים בשבי החמאס בתנאים זוועתיים כבר 600 ימים. אי אפשר להמשיך לחיות עם המציאות הזאת, מישהו חייב לעשות מעשה, ויש רק מישהו אחד שנדמה שעושה לא מעט כדי שהם יישארו שם. היו לו הזדמנויות רבות לעשות אקזיט ולשחרר את כולם, אבל הוא בחר אחרת, ככל הנראה משיקוליו המאוד אישיים.
ממשלה נבחרת כדי לעשות למען הציבור ולשרת את רצון העם. מציאות חיינו שונה בתכלית. רוב מכריע בעם, על פי כל סקר ובדיקה, תומך עם הלב והנשמה בשחרור החטופים לאלתר, גם אם הדבר כרוך בהפסקת המלחמה. אבל הממשלה והעומד בראשה לא חושבים כך ונוהגים הפוך לחלוטין.
באופן מסוים, כל העם חטוף. חמאס הצליח לשבש לכולנו את החיים מזה 600 ימים. הארגון הרצחני הזה משבית לנו את החיים כבר 600 ימים. ומה על משפחות החטופים, אלה החווים גיהינום מתמשך וחייהם לא רק שנעצרו לחלוטין אלא שהם גם לא מצליחים למלא את הריאות שלהם באוויר ולעצום עין בלילות? אם יש גיהינום על פני האדמה, כך הוא נראה מבחינתם. העם מזדהה איתם באופן מלא וכואב את כאבם.
מי היה מאמין שארגון טרור יצליח למשוך אותנו למלחמה הארוכה ביותר בתולדותינו, ארוכה אף ממלחמת העצמאות שבה נלחמנו באפס משאבים ומול מיליונים שהסתערו עלינו דקה אחרי שהוכרזה המדינה.
נסו לספור מ-1 עד 600, ואחר כך חלקו כל יממה כזאת ל-24 שעות וכל שעה ל-60 דקות. כל האינסוף הזה ברעב, עינויים, עם חמצן דליל במנהרה עשרות מטרים מתחת לאדמה. זה לא אמיתי שזה קורה לנו, לאזרחים שנחטפו מהמיטות וממסיבת צעירים ולחיילים שנפלו לידיהם של המפלצות.
בכל מאות הימים האלה האתוס הישראלי נכתב מחדש, והוא לא מעודד. הקריאה שלא משאירים חיילים ואזרחים מאחור, אין לה על מה לסמוך. וזה שבר שייקח עשרות שנים לאחות.
הכישלון הזה הוא בראש ובראשונה מנהיגותי, ממשלתי ונוגע ברבים מאיתנו. ה"יהיה בסדר" שלנו פשט את הרגל וגבה מאיתנו מחיר דמיוני.