קרוב לשנה וחצי לאחר שאיבדו את ילדיהן במלחמת "חרבות ברזל", משתתפות כעת מספר אימהות שכולות ממודיעין בתערוכה ייחודית, בה הכאב והגעגוע מקבלים ביטוי באמצעות ציור על גופן.
מדובר על תערוכת "כשנגמרות לך המילים", שהושקה אתמול במרכז הרב-תחומי בעיר ותוצג בו עד סוף אפריל, פרי יצירתה של האמנית טל ברכה והאוצרת סיגלית זלכה ניבודובסקי והאמנית טל ברכה. השבוע סיפרה ברכה למודיעין News: "בכל ההריונות שלי ציירתי על עצמי את שמות הילדים, וככה, לאט-לאט, מהילד הרביעי התחילו להזמין אותי לצייר על גופן של נשים בהריון כחלק מטקס, כמו שעושים צילומי הריון. זה הפך להיות ממש מבוקש וציירתי על הרבה הריוניות. כשהתחילה המלחמה, כמו כולם, זה היה שוק גם מבחינת הציור, עד שמשהו נפרץ והתחלתי לצייר בעקבות המלחמה על פנים ועור. זה היה מאוד חזק, השילוב של בן אדם וציור. זה יוצר מעין דימוי חי למצב מסוים. כשהודיעו על החטופות היה לי דימוי של מישהי צלובה על מגן דוד, וכשחיילים נהרגו היה לי דימוי של חייל שכשהוא בבטן האמא יודעת איפה הוא כל הזמן ואחר כך כשהוא חייל היא כבר לא יודעת איפה הוא, והיו עוד כל מיני דימויים כאלה שציירתי".
לפני מספר חודשים החל להתגבש הרעיון לתערוכה, שיצאה לדרך בתל אביב בתחילה. "בהמשך שפנו אליי חברות מ'אימהות עם מהות' ממודיעין, שגם אני וסיגלית חברות בה, וביקשו שהתערוכה תגיע למודיעין למרכז הרב-תחומי, בעזרת הילה מזרחי שדאגה לזה. אחד הדברים שלי מאוד חשובים תמיד כשאני נכנסת למשהו הוא שיהיו עוד ציורים שקשורים לתערוכה הנוכחית. ברגע שהבנתי שזה סביב יום האישה אמרתי 'בואו נכניס את האלמנט של חברה שאיבדה בן זוג ואמא שאיבדה את הילד שלה'. פנינו להרבה אימהות במודיעין והצטרפו לתערוכה שלוש נשים שכולות מהעיר".
על העבודה מול האימהות השכולות ממודיעין – אתי שושן, אימו של הצלם שגב שושן שנרצח במסיבת הנובה; מרים שפיר, אימו של דור שנרצח במסיבת הפסיידאק; ועדן נימרי, אימה של סרן עדן שנפלה בנחל עוז – היא מספרת כי "נוצר תהליך כמו עם אימא בהריון, להבדיל אלפי הבדלות. הפעם אני מציירת עליה כשהילד כבר איננו והיא כל כך מתגעגעת לחיבוק שלו. בדרך כלל אני בונה את הדימוי שמתאים להן אחרי שיחה שבה אני מבינה את הסיפור על מי הבן אדם ומי האמא ואיך זה פוגש אותה. נוצר קשר בלתי ניתן להסבר ביני לבינן. מצד אחד זה מאוד קשה לאימא, ומצד שני בעקבות הציור היא ממש מרגישה את הילד על הגוף שלה. קשה לה לשטוף את הציור מעליה. נוצרו באמת רגעי קסם עצובים ומרגשים. זאת הייתה הדרך שלי לתרום להן, לשבת איתן אחד על אחד, לעשות את המגע בין אימא לנשמה. יש בזה איזהשהו קסם".
מה ציירת עליהן?
"היו הרבה סיפורים של החיבוק שחסר מהחייל החסון וכל מה שהאמא רצתה זה את החיבוק שלו. עשינו את הציור על בסיס תמונה שהיא הביאה לי. ציירתי חיבוק על הגב שלה, כאילו הידיים שלו עוטפות אותה והיא הרגישה מחובקת לכמה דקות. אימא של עדן נימרי הביאה תמונה שלה שוחה, ואמרה 'אני רוצה שהיא תיכנס לי ללב', אז ציירתי אותה שוחה לתוך הלב שלה כמו דג. הייתה מישהי שכל מה שהיא רצתה זה להחזיק את הבן שלה כמו שהיא החזיקה אותו בברית שלו. היא הרגישה שהיא כרתה איתו ברית, וכשהיה חייל היא בעצם מסרה אותו. הציור שלה היה על הידיים שלה, מחזיקות אותו בברית. אתי שושן ציירה את שגב פורש ידיים על הגוף שלה לפי צילום שלו. זה מאוד מרגש לתת להן עוד כמה דקות של נשימה בחלל יחד עם הילד שלהן. מה שנשאר מהיצירה זה הצילום שלה, אבל יש גם חוויה שנשארת להן".
