במשך 22 שנים, מאז שנפצע קשה בלבנון במהלך שירותו הצבאי, אמרו הרופאים לאמיר מאיר מכפר האורנים שהוא לא יוכל לרוץ יותר. כיום, בגיל 52 ואחרי שנעזר במקל הליכה במשך שנים, הוא עוסק באימון כושר וריצה, משתתף במרתונים ומתכונן ל"מרוץ ספרטה", שאורכו 246 קילומטרים.
את סיפור מסע השיקום המופלא שלו הוא מספר כיום בהרצאות שהוא מעביר, תחת הכותרת ש"הכל אפשרי". את אותו מסר הוא מעביר גם לפצועי צה"ל ממלחמת "חרבות ברזל", אותם הוא מלווה כמנטור בשנה האחרונה.
"הספארי התפרקה לחתיכות"
הפציעה של מאיר התרחשה בשנת 1992, בעודו חייל בסדיר. "משאית שעלינו איתה למוצב אחרי שבת עלתה על מטעני צד והתפרקה לחתיכות, וכל החיילים התפזרו על הרצפה. בשטח חשבו שאני מת. לשמחתי, רופא מ-669 הגיע למקום ועבר על הפצועים, ופתאום ראה את היד שלי זזה. הוא החליט שהוא מבצע בי ניתוח מציל חיים בשטח ופתח לי את קנה הנשימה".
מאיר מובהל לבית החולים בחיפה עם פציעת ראש קשה. "הראש שלי נראה כמו אבטיח שנשבר. התעוררתי מהניתוח אחרי שבוע בערך ומבית החולים עברתי לשיקום בבית לוינשטיין. בהתחלה הייתי על כיסא גלגלים וחצי מהגוף שלי לא התעורר. שם התחלתי את כל התהליכים של להשתקם ולהבין מה קרה לי. שם התחלתי ללמוד מחדש ללכת, לכתוב וכל הטיפולים שפגוע ראש צריך לעשות".
מבית לוינשטיין יוצא מאיר כשהוא עומד על רגליו. "די מהר עזבתי את הכיסא והתחלתי ללכת עם מקל", הוא מספר, "עשיתי תהליכים מאוד מהירים. בסך הכל רציתי להיות כמו כולם. הרבה שנים לא הכרתי בזה שיש לי מגבלות. מאוד קשה לקבל את עצמך כנכה. זה לא דבר פשוט, בעיקר כשמדובר בפגיעת ראש שלא רואים את הנכות מבחוץ. היו השלכות לפציעה – על הזיכרון, על חוש הארגון והסדר, היו התפרצויות זעם – אבל התמודדתי עם זה".
בחלק מאותן השלכות נתקל מאיר בעת לימודיו באקדמיה. "מאוד התקשיתי והבנתי שאני גם לא רואה טוב ושיש לי נכות מאוד קשה בעיניים שלא עובדות כמו שצריך, עם שדה ראייה מאוד מוגבל. ניסיתי ללמוד, הייתי הולך למבחנים ונכשל, עד שבסוף השנה עברתי מקצוע אחד בלבד ועשיתי חישוב מסלול מחדש".
מאיר עבר אבחון מקצועי ושם אמרו לו שהזיכרון החזותי שלו תקין, אבל המילולי נפגע. "אמרו לי שאין לי מה לחפש באקדמיה ושאמצא מקצוע", הוא מספר, "הלכתי לבית הספר למקצועות במשרד הביטחון, ובגלל שרציתי לעבוד ורציתי מאוד לבנות בית עם שרון, עצרנו על האות א' ופתאום ראיתי את המקצוע אופטיקה. אז הלכתי ללמוד אופטיקה בתל אביב ומאוד מהר מצאתי מקום עבודה. למרות הנכות בעיניים, רציתי להיות כמו כולם".
השנים חולפות, מאיר ובת זוגו מתחתנים ומביאים לעולם את בתם הראשונה, אולם השלכות הפציעה ממשיכות לרדוף אותו. "עם השנים העיניים שלי נחלשות, כאבי הראש מתחזקים, ואני לוקח יותר מדי כדורים, גם לכאבי ראש וגם לזיכרון ועוד כל מיני".
מאיר מנסה להקל על עצמו ועובר לעבוד במשרה חלקית, קרוב לבית. "באותם ימים שרון מבינה שמה שעושה לי טוב זה פעילות גופנית, דבר שמאוד הזנחתי", הוא מספר, "עוד בתור נער מאוד אהבתי ספורט, אבל הזנחתי את זה עם השנים. החיים נהיים יותר קשים מבחינה מקצועית, ושרון עושה לי מנוי לחדר הכושר בגיל 38. בהתחלה צחקתי 'אני הולך עם מקל, מה אני אעשה שם?'. היו אני בלי מקל כבר 10 שנים וחצי".
"מצאתי מפלט"
מספר שנים לאחר מכן, כשהוא כבר אב לשלושה, מפוטר מאיר מעבודתו ומוצא את המפלט בחדר הכושר. "כמעט ישנתי שם, הייתי הולך כל יום מהבוקר עד הצהריים. שם מצאתי מפלט". בהמשך מתחיל ללמוד אימון כושר וקידום בריאות במכון וינגייט, בדיוק בתאריך בו נפצע. "למרות כל הקשיים הצלחתי לסיים את התואר. החלטתי שאני רוצה להיות בעלים של עסק עצמאי, ופתחתי חדר כושר אצלי בבית במרתף".
"הייתי מאמן שהולך עם מקל", הוא נזכר, "באותם ימים עשיתי המון תרגילים והבנתי שהבעיות אצלי ברגל הן בעיות עצביות שאפשר לפתור בעזרת חיזוק. חודש אחרי זה החלטתי שאני עוזב את המקל. אני עוזב את המקל, עולה על ההליכון בחדר כושר שלי ומתחיל לרוץ. באותו יום רצתי עשר דקות רצופות בלי מקל בפעם הראשונה מזה 22 שנים. שרון ראתה והתרגשה והילדים ראו את אבא שלהם בלי מקל סוף-סוף".
באוקטובר של אותה השנה הוא כבר מסיים ריצת עשרה קילומטרים, וב-2016 הוא מסיים מרתון ראשון בהולנד. "ב-2018 סיימתי ריצה של 66 קילומטר ב'סובב עמק', שנה אחרי זה עשיתי ריצה של מאה קילומטר, ואז פגשתי חבר שהדליק אותי על משהו מטורף – 'ספרטתלון' ביוון. זה מרוץ שמורכב מ-75 נקודות שאתה חייב להגיע אליהן בזמן. השתתפתי במרוץ אבל לצערי אחרי 128 ק"מ לא הגעתי לנקודה בזמן והורידו אותי מהמסלול. שנה אחרי זה עשיתי עוד פעם ריצה של 24 שעות. היום אני מתכונן לספרטתלון בליווי מאמנת אישית. אני עדיין מתמודד עם ההשלכות של הפציעה, והגעתי למסקנה שהספורט הוא הפסיכולוג הכי טוב שיש".
כאמור, מלבד ליווי פצועי צה"ל מעביר כיום מאיר גם הרצאות, בהן הוא מביא מניסיונו האישי. "החיים שלנו מלאים משברים ואני יכול לתת הרבה כלים להתמודדות איתם", הוא אומר, "אני מדבר על ההתמודדות, על איך אנחנו חושבים הרבה פעמים שיש לנו מקל מסוים שמגביל אותנו, ואיך להיפטר ממנו ולהתגבר עליו. איך לרתום את הסביבה הקרובה התומכת שיעזרו לך ואיך לקבל את ההכוונה הנכונה. להבין שאנחנו צריכים לעשות את העבודה שלנו, וזאת עבודה קשה ומאוד מדויקת".
אז מה הסוד שלך?
"אהבה, תשוקה והתמדה. בלי התמדה זה לא יכול לקרות. זה צריך להיות מתוכנן והכי מדויק. כשיש דיוק ותכנון רק הם יכולים לתת את הדברים שאתה רוצה וחולם עליהם. חלומות מתגשמים, רק צריך לעבוד קשה. זה לא יכול לבוא במגע קסם. אין פתרונות קסם, זה לא כמו באינסטגרם. זאת לא האמת. האמת היא עבודה קשה. תאמינו, תעבדו קשה ותתמידו. זה הכי חשוב".
