לאחרונה הוצגה במודיעין תערוכת צילומים במסגרת היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, שמאחוריה מסתתר סיפור אישי כואב במיוחד של משתתפת בתערוכה.
רייצ'ל לוי, תושבת כפר האורנים, היא בתה של מרים שלום, תושבת מודיעין שנרצחה בידי בעלה, אביה של רייצ'ל, שהתאבד לאחר המעשה לפני שש שנים. כעת, לאחר שנים "שאני סוחבת את הפחד", כדבריה, היא חוצה את מחסום הבושה ומספרת למודיעין News על הטרגדיה המשפחתית.
"השתתפתי בתערוכה כי אני מאמינה שכל אדם ראוי לחיות חיים ללא פחד ואלימות", סיפרה השבוע. "הצילומים שלי נועדו להראות את הפנים האמיתיות של אלימות במשפחה, את ההשלכות שלה על הנפגעים ואת החשיבות של דיווח והתערבות. אלימות במשפחה היא מגפה חברתית, והתערוכה שלי היא ניסיון להעלות את המודעות לבעיה הזו. אני מקווה שהצילומים שלי יעוררו שיח וישפיעו על שינוי חברתי".
אהבה מסוכנת
מאחורי תערוכת "רואות את הקול – צלמות אומרות לא לאלימות", בהובלת דנה דרזנין ובשיתוף המחלקה לביטחון קהילתי בעירייה, עומדת מטרה אחת – להעלות את המודעות לסוגי האלימות במשפחה השונים. 18 הצילומים שהוצגו בה צולמו בהשראת שירים מוכרים, ובמהלך הפרויקט הנחו המשתתפות הרצאות בנושא. אחת ההרצאות הייתה של לוי, שחשפה את סיפורה בפני המשתתפות.
"שנים שאני סוחבת פחד וחוסר אומץ, עד שהכרתי קבוצה של צלמות, ביניהן עו"ד דנה דרזנין, יוזמת התערוכה, שהציעה לי להצטרף לתערוכה", סיפרה השבוע. "יחד עם כל הקבוצה, הן אלו שנתנו לי את האומץ להיחשף. מכירים אותי בתור רייצ'ל הצלמת, ולא ידעו שיש לי נגיעה אישית לסיפור אלימות במשפחה ושאיבדתי את אמא של בנסיבות טרגיות. "לאט-לאט, ברגישות אינסופית מצד הקבוצה, הצלחתי להוריד את קליפות המעטפת ולהעז ולספר את הסיפור לזרים. רק אחרי שלמדתי קצת על אלימות במשפחה הבנתי כמה לא הייתי מודעת לתמרורי האזהרה שהיו צריכים להיות סדין אדום עבורנו, שלטי אזהרה שלא ראינו או שהעדפנו לא להאמין".
על אמה, שנרצחה בגיל 62 והותירה אחריה ארבעה ילדים ונכדים, היא מספרת: "אימא שלי הייתה השמש שלנו, האור שהאיר אותנו. לכל חדר שנכנסה, בשקט שלה ובנעימות שלה, איחדה את כולם. לא רעשנית, שקטה, יפה ואצילית. אמא לארבעה ילדים, סבתא גאה לנכדים. הכל כביכול היה טוב, אבל כביכול. אבא שלי מאוד אהב את אימא שלי. הייתי קוראת לזה אפילו אהב אותה יותר מדי. היא הייתה כל עולמו. בכל רגע נתון הייתה צריכה להיות איתו ומסביבו. בעינינו זאת הייתה אהבה גדולה. לימים הבנו כמה מסוכנת אהבה שכזו. כשניסתה להיפגש עם חברות הוא מנע ממנה והרחיק אותה מהסביבה. רצתה ללמוד קרוא וכתוב, וגם את זה מנע ממנה. והיא מצידה תמיד העדיפה לא להתעמת איתו".
אילו תמרורי אזהרה נוספים היו?
"תמרור נוסף היה הצדקה ומתן תירוצים של אימא שלי. בשל מרמור הוא ברח לשתיה, היה שותה לעיתים קרובות, דבר שגדלנו וחיינו עם זה. היו הרבה שיחות, הרבה 'חזרות בתשובה' הלוך ושוב. אימא שלי כמובן לא אהבה את זה, אבל תמיד גוננה עליו, דיברה בשמו. היא תירצה והשתיקה אותנו, השתקה שעלתה במחיר חייה. לא ידענו ששינוי התנהגות זה אזהרה עבור הסביבה. אמא לקראת הסוף הייתה סגורה יותר, פחות מחייכת, כבר לא אדם שמח ומתלהב, כבויה. ייחסנו את זה לענווה הטבעית שהייתה לה. בפועל, כאשר אנחנו מנתחים לאחור, משהו השתנה בה. היינו צריכים לחקור אותה יותר, אולי הייתה מדברת".
ספרי על אביך.
"כלפי חוץ אבא היה בן אדם שמח שכל הנכדים היו מסביבו. אף אחד מהסביבה הלא קרובה לא האמין שאדם כזה יכול לשתות ולהיות רגזן וקנאי. כלפי חוץ הכל היה מושלם, אך בתוך הבית אימא התמודדה עם קושי גדול – שתיה מרובה, התקפי זעם וקנאה. אנחנו ידענו שיש בעיות סביב השתייה, אבל לא ידענו את גודל האירוע. או יותר נכון, לא רצינו להאמין שזה קורה. סביב שתייה ובעיות שתיה יש הרבה מבוכה ובושה. לא מדברים על זה, אבל השתיה הייתה צריכה להיות התמרור אזהרה הכי חזק שלנו, כי בשתיה מאבדים את הדעת ועושים מעשים לא נשלטים".
סימן נוסף היה לדבריה רגישות קיצונית שאפיינה את אביה. "רגישות קיצונית היא תמרור אזהרה שחייבים לתת עליו את הדעת", היא מסבירה, "לעולם לא נדע מה הביא לאותו לילה ארור. בטלפון שלה מצאנו תמונות של אבא תחת השפעת אלכוהול. אנו משערים שגמלה בה ההחלטה לעזוב אותו וככל הנראה היא אמרה לו את זה. כנראה שהיא אמרה לו שהיא תספר לנו ותראה לנו את התמונות, אחרת למה לצלם?".
על אותו לילה גורלי, בתחילת אוקטובר 2018, בו ירה האב במרים ולאחר מכן התאבד בירי מאקדחו האישי, היא מספרת: "באותו הלילה היא ישנה בסלון ולא בחדרם. הוא ירה בה בשנתה. ברגע שאולי כנראה הבין שהיא הולכת לעזוב אותו, ואחרי ששתה הרבה אלכוהול, הוא החליט לשים קץ לחייו. היום אנחנו מבינים שמי שרוצה לעזוב לא אומרת את זה לבן הזוג אלא לילדים ו/או לחברה טובה. היינו צריכים לדבר על זה בקול ולהגיד לה שאם היא רצתה לעזוב אז 'אל תגידי לו, תגידי לנו'. אולי היינו יכולים להגן על אימא".
כאמור, שש שנים חלפו מאז הטרגדיה, ורק כעת מסכימה לוי להיחשף לראשונה. "זה נושא שרק לאחרונה אני מעיזה לדבר עליו", היא אומרת, "נושא הבושה. שנים התביישתי בשתייה של אבא, ומאז המקרה התביישתי עוד יותר. פחדתי ולא היה לי אומץ לדבר על זה. הרגשתי אשמה והיו לי נקיפות מצפון שאולי לא עשיתי מספיק, למרות שהלכתי עם אבא למכוני גמילה. אינספור פעמים דיברתי עם אימא שתעבור לגור איתנו ושנדאג לאבא בביתו שלו, אך היא לא הסכימה. לאט-לאט למדתי שהבושה שלי היא לא שלי אלא של מבצע המעשה, והמרפא הטוב ביותר הוא לשתף. למצוא את האנשים שניתן לבטוח בהם, לפתוח את הלב, להוציא ולנקות את האשמה ולתעל את העשייה ללמידה עבור אחרים. וגם לעסוק בהנצחה מלמדת שאומרת: 'תשמעו את הקול שלא שומעים, תקראו בין השורות ותעלו את המודעות לתמרורי האזהרה'. הלוואי והפרויקט הכל כך חשוב הזה יהיה קרש הצלה עבור משפחות רבות שנמצאות במציאות נוראית כזאת".
