"אני מוצפת בבקשות לעזרה, ברמות שאין לי כוחות. המצב קשה מאוד. כל יום, כל היום, אני מקבלת בקשות לעזרה". מילים אלו, אותן אמרה השבוע למודיעין News מירב הרשקו, מקפלות בתוכן את הסיפור של יוקר המחיה בישראל, שפוגע קשות באזרחים רבים גם בערים הנחשבות למבוססות כמו מודיעין.
רגע לפני הגזרות שתחיל הממשלה על הציבור הישראלי בינואר, זה הזמן להזכיר שתחת יוקר המחיה הגואה נאבקות משפחות רבות בישראל ובמודיעין מזה לא מעט שנים. עליות מחירים בלתי פוסקות, במקביל לזינוק במחירי הדיור, ובמיוחד בשכר הדירה, מביאות משפחות רבות בעיר, כאלו ששני בני הזוג עובדים במשרה מלאה, למצוקה כלכלית קשה, לעיתים עד לפת לחם.
מי שמסייעת לנזקקי העיר מזה שנים רבות, יחד עם השותפות שלה איילת ליברמן-אברהמי ושימי כהן, היא מירב הרשקו. אין תושב מודיעין הגולש בקבוצות הפייסבוק העירוניות שלא מכיר את הפוסטים שלה (ראו תמונה), בהן היא מבקשת תרומות מזון וכסף עבור משפחות שהגיעו לקצה. "אנחנו עושות את זה כבר 15 שנים. זאת עבודה. יש לי חדר בבית שהפך למחסן, צריך גם למיין את כל התרומות שמביאים. זה לא קל".
במהלך השנה, עם ובלי קשר למלחמה, מספרת הרשקו כי כמות הפניות אליה רק הולכת וגדלה. "אני פחות מקשרת את זה למלחמה, למרות שאנחנו נתקלות בחבר'ה שבזמן שהם במילואים בבית המצב קשה מאוד. נתקלנו בכמה מקרים כאלו בעיר, לא הרבה. יוקר המחיה, זה העניין. אימהות חד-הוריות, שהמחירים עלו והן לא מסתדרות יותר. מישהי שהייתה קונה שני עופות בשבוע, קצת חלב וקצת ירקות, כבר לא יכולה לעמוד בזה יותר. מישהי אחרת שהייתה קונה בשר וכבר לא יכולה להרשות לעצמה. בסוף הן פונות אליי. עוד מישהי שלקחה עוד הלוואה ועוד הלוואה, מישהו שנפצע ולא יכול להמשיך לעבוד. יש המון מקרים כאלה שאנחנו עוזרים להם. יש כאן אלמנה, בעלה נהרג במלחמה, המצב הכלכלי בבית לא טוב. הבעל שנהרג לא עבד גם לפני המלחמה והיא לא יודעת איך להרים את עצמה. המדינה לא נותנת לה מענה ולעירייה היא לא פונה. היא לא מעוניינת בתואר 'נזקקת'. עכשיו פנה אליי עובד עירייה ועוד עובדת עירייה. המצב הכלכלי במדינה פשוט קשוח. וזה עוד לפני הגזרות של ינואר. אנשים לא עומדים בזה".
עד כמה חמור המצב בעיר?
"בחודש שעבר בכל שבוע רוקנתי את המקרר שלי ונתתי לאנשים. לא היה לי את הכוחות להעלות כל הזמן פוסטים בקבוצות של העיר. אנשים דופקים לי בדלת ואני מחלקת להם אוכל. יש בעיר כמה מאות משפחות שנמצאות במצוקה כלכלית. יש כאלה שלא רוצים לפנות לרווחה, וזה לא בסדר. אנשים לא מבינים שהרווחה בעיר זה חממה. יש פה עובדות סוציאליות נפלאות שהמטרה שלהן היא נטו לעזור. אנשים שומעים רווחה ומפחדים שייקחו להם את הילדים. 'יראו שאני עם לק בציפורניים ולא יאמינו לי'. זה לא ככה. אנשים שם רוצים רק לעזור, שהתושבים יצליחו ויישארו פה בעיר. ויש להם כלים לעזור למצוקה הזאת".
פרופיל הפונים לעזרה השתנה עם השנים?
"פעם, כשהתחלנו לעזור, זה התחיל בחד-הוריות, אנשים שעברו גירושים וכולי, ואחר כך הפך לבעלי עסקים שפשטו רגל. היום זה הכל זוגות, משפחות נורמטיביות, ששניהם עובדים ולא מצליחים לסגור את החודש. גם בתי הספר דורשים המון היום. כל שישי יש פעילויות וצריך להביא כסף. זה נשמע אבסורד, אבל יש אצלי קופה שממנה אני מחלקת לאנשים כסף בשביל הדברים האלה. 'שישי מתוק' לבית הספר ומשהו לבית ספר אחר. בסך הכל, בחודש האחרון חילקתי למשפחות עשרת אלפים שקל, אם לא יותר".
יש מחסום בושה?
"לרובן יש. לפני שבועיים-שלושה הייתה משפחה שממש לא היה להם מה לאכול. אמרתי להם 'מה שאצליח לגייס, נגיד תודה'. הבעל בא לפה ביום שישי, יום אחרי חתונה של הבת שלי, ומילאתי אותו באוכל. האוטו שלו היה מפוצץ. הוא נעמד באמצע הרחוב והתחיל לצעוק כדי שאנשים יידעו מה אנחנו עושות בשבילם. ואלו זוג ששניהם עובדים והם נקלעו לצרות קשות".
תושבת העיר שנמצאת קרוב מאוד למצב אותו מתארת הרשקו היא ג', עובדת מערכת החינוך המקומית, בעלת תואר שני ואם יחידנית לזוג תאומים בני 12. בשיחה איתה בולט במיוחד התסכול נוכח חוסר היכולת להתפרנס בכבוד בישראל של 2024. "זה מייאש, ויותר מהכל זה מתסכל ומכעיס", סיפרה השבוע למודיעין News, "אני בעלת שני תארים אקדמיים, לא מעט שנות ניסיון, מרוויחה יפה ביחס למקצוע שלי, ולתפיסתי אני לא אמורה להיות במצב כזה בו אני לא יודעת איך אשלם שכר דירה בחודש הבא".
על הגלישה הממושכת לעבר קריסה כלכלית אותה היא לא מצליחה לעצור היא מספרת: "זה לא משהו שנולד השנה, זה עניין של שנה אחרי שנה שאני לא סוגרת את החודש, למרות שאני מרוויחה יותר מהממוצע במשק. בישראל של היום אם אתה מנהל משק בית לבד ואין לך משכורת הייטק, הסיכוי שלך להתפרנס בכבוד כמעט ולא קיים. ולא תגיד שאני מפונקת, אני עושה שיעורים פרטיים ואפילו חילקתי עיתונים לפנות בוקר במשך כמה חודשים, עד שפשוט לא יכולתי לעמוד בזה יותר פיזית".
איך נראית המצוקה הזאת?
"זה נע מהדברים הגדולים ועד לקטנים ביותר. זה לקחת הלוואה אחרי הלוואה עד שאני לא יכולה לקחת עוד אחת, כי פשוט לא יהיה מאיפה להחזיר את ההחזר החודשי עם כל הריביות שמצטברות. הילדים שלי בני 12 וזאת תקופת הבת מצוות בכיתות שלהם. בכל שבוע יש בת מצווה ובכל פעם צריך לתת 50 או 100 שקל. זאת הוצאה של מאות שקלים בחודש עכשיו. אין לי את הסכומים האלה, אבל מה אני יכולה לעשות, להגיד לילדים 'אל תלכו לחגוג עם החברים שלכם?'. או שכל החבר'ה מתחילים לצאת למע"ר ואין לי לב לתת לילדים שלי להרגיש חריגים, אלו שלא יקנו לעצמם כלום כשכל החברים שלהם קונים המבורגר או גלידה. על עצמי אני לא מוציאה כמעט כלום, אפילו בגדים אני קונה רק בחנויות יד 2 כבר כמה שנים. בכל פעם שאני צריכה להחליף נעליים זה מכניס אותי לסטרס, כי פשוט אין לי עוד 300 שקל לפחות בשביל זה".
יש מחשבות על לעזוב את העיר למקום זול יותר?
"העלייה בשכר הדירה עם השנים בהחלט מקשה עליי, אין ספק, אבל איפה אמצא דירות זולות יותר? בלוד או רמלה? אם הייתי לבד אז לא הייתי חושבת פעמיים ועוברת לשם, אבל מה עם הילדים? הם ילמדו במערכות החינוך שם, שמן הסתם הן הרבה פחות טובות? אז אני כבר כמה שנים מנסה איכשהו לשרוד כאן ולדחות את רוע הגזרה, ולמזלי הרב יש לי בעל בית שהוא איש מאוד יקר ומבין את מצבי, ולא העלה את שכר הדירה כבר שנתיים".
מה לגבי פניה לעזרה? מהעירייה, מעמותות שונות?
"האמת, זה אולי יישמע לא ממש הגיוני, אבל יש לי מחסום פסיכולוגי שלא מאפשר לי לעמוד מול העולם ולהכריז 'אני נזקקת'. אני יודעת שזה לא הדבר החכם לעשות, אבל עד היום עדיין לא פניתי לעזרה. גם אין לי עזרה כלכלית מהמשפחה, אז התרגלתי מאז ומתמיד להסתדר לבד. עד עכשיו, שמתברר שבמציאות הנוכחית אני לא יכולה יותר להסתדר. בחודש הבא אני כבר צופה שתהיה לי בעיה רצינית עם המינוס. אני לא רוצה לחשוב על זה, אבל אולי גם אני אגיע בקרוב לנקודה בה אין לי כסף למלא את המקרר. אולי אז, מחוסר ברירה, אצטרך לפנות לעזרה".
"הגיע הזמן לעזוב את העיר"
על המספרים שמאחורי הסיפורים, ומאחורי התדמית המבוססת מאוד של מודיעין, ניתן ללמוד מדוחות העוני של הביטוח הלאומי בשנים האחרונות. על פי דוח העוני לשנת 2022, המדבר על הכנסה לנפש במשפחה של עד ל-3,076 שקל לחודש, מתחת לקו העוני במודיעין נמצאות 9.5% מהמשפחות בעיר. כלומר, במספרים של היום, בסביבות עשרת אלפים מתושבי מודיעין נמצאים מתחת לקו העוני.
מרינה שדה, מנהלת האגף לשירותים חברתיים בעיריית מודיעין, מאשרת השבוע את הנתונים. "זה נכון. ואגב, זה נתון נמוך ביחס לערים הגדולות בארץ. יש כאן מאות משפחות שאנחנו תומכים בהן כלכלית, בכל מיני דרכים. יש לנו מספר מקורות תמיכה שבהם אנחנו נותנים "סיוע חומרי", מרכישת מזון, דרך רכישת ביגוד או ריהוט, אבחונים למיניהם וטיפולים למיניהם, מימון הסעה לטיפולים רפואיים ועוד ועוד. יש מגוון רחב היום של אפשרויות סיוע שעומדות לרשותנו ומאפשרות לנו לממן למשפחות כל מה שהן צריכות. אנחנו נותנים תלושי מזון של 500 שקל לחודש, ויש פיקוח על מה שהם קונים עם זה".
על המשפחות שמאחורי הסטטיסטיקה היא מוסיפה כי "לפעמים המצוקה היא לא בגלל הכנסות נמוכות, אלא בגלל חובות או טיפולים רפואיים. יש מקרים של ניהול לא תקין של כלכלת הבית, יש אימהות שהמזונות לא מגיעים. אנחנו פוגשים גם משפחות שעל פניו מכניסות מאוד יפה ובכל זאת הן במצוקה כלכלית. זה יכול לקרות מאירוע קיצון בתוך המשפחה או משהו אחר".
לכמה משפחות אתם עוזרים?
"בערך ל-500 משפחות אנחנו מסייעים בחגים במזון או בתלושי מזון, בפסח ובראש השנה. חוץ מזה, יש בערך 250 משפחות שאנחנו מסייעים להן באופן יותר שוטף. זה יכול להיות בתלושי מזון או במיטה חדשה לילד שצריך. יש 45 משפחות בעיר שבעיר שנמצאות בסכנה לביטחון תזונתי ופעם בחודש אנחנו מספקים להן מזון. זה מיזם של משרד הרווחה וזה המספר שניתן לנו לעזור להן. בנוסף, יש לנו חיבור עם ויצ"ו בעיר, שיש להם בוטיק יד 2 מדהים, ומשפחות מסוימות שמטופלות אצלנו יכולות לקנות שם ארבע פעמים בשנה, על פי העונות וגילאי הילדים, מספר פריטים כדי שיוכלו לקבל בכמעט חינם ביגוד מצוין, וזו עוד דרך לסייע להן".
עוד מספרת שדה כי "אין ספק שהיום אחד הדברים שהכי מכבידים על המשפחות זה שכר הדירה, שהפך להיות מאוד-מאוד יקר בעיר. משפחות שבעבר הסתדרו והצליחו לשלם, היום אנחנו אומרים להן שיכול להיות שהגיע הזמן לעזוב את העיר ולשכור דירה במקום אחר, זול יותר".
