מודיעין, יומן מלחמה

ערן קמינסקי
שנה מטלטלת ובלתי נתפסת עברה על העיר, בה לצד הקושי והרגעים קורעי הלב התגלתה גם הרוח המודיעינית בשיאה, עם ההתנדבות והסולידריות שכמותן עוד לא נראו. אלו הרגעים הבולטים בשנה שעברה על כולנו מאז ה-7 באוקטובר
צילום:מודיעין News

מאסון להתגייסות

שבת, 7 באוקטובר, הידיעות מתחילות לזרום וכבר בשעה 07:30 ראש העירייה מורה לפתוח את החמ"ל העירוני וחלק מהעובדים ממהרים מבתיהם לבניין העירייה. קול יירוט נשמע מעל לעיר, מחסומים הוצבו בכניסות המרכזיות, ובמושבים הסמוכים סוגרים את שערי הכניסה. באותן שעות נוראיות בהן הלכו הפרטים והתבהרו באיטיות מתסכלת, תושבי מודיעין כבר מתגייסים. זה מתחיל בתחנת מוניות מודיעין שמפרסמת כי נהגיה יסיעו ללא עלות כל חייל שהוקפץ בצו 8, נמשך בארגון ידידים שהודיעו כי יגיעו לכל מי שזקוק לעזרה בסגירת הממ"ד, ועוד באותו יום מודיעה העירייה על הקמת מערך מתנדבים עירוני. בימים הבאים תבקש העירייה מהתושבים סיוע בפינוי האשפה ושמירה במחסומים, ומאות רבות מתגייסים בתוך שעות ספורות.

מאות תושבי העיר מחכים בתור לתרום דם בימים הראשונים למלחמה (צילום: דוברות העירייה)

למחרת כבר הופכים ברשימת "המחנה הליברלי" את המטה במכבים לנקודת איסוף תרומות לחיילים, ובמשך ימים ארוכים עוד ועוד תושבי מודיעין מגיעים לתרום ולסייע במה שרק אפשר. מאז ועד היום אותה רוח התנדבותית לא פוסקת. תושבי העיר מסיעים חיילים, מארחים מפונים ומכשירים עבורם דירות ריקות בעיר, מקימים חמ"לים לטובת החיילים ומשנעים ארוחות שישי לכל נקודה בה ישנם חיילים, ועוד ועוד יוזמות פרטיות ועירוניות מחממות לב.

 

יורדים לדרום

מלבד החיילים והאזרחים תושבי מודיעין שמצאו את עצמם בלב התופת בבוקר ה-7 באוקטובר, תושבים נוספים רבים הגיעו אל זירת האסון בימים שלאחר אותה שבת שחורה. כבר במהלך השבת חבר המועצה רן שגב, לוחם צנחנים במילואים, עולה על מדים וכותב: "חצי שעה שעברה מהאזעקה הראשונה ועד שקיבלתי את הטלפון להגיע. היה לי ברור ששמים את המחלוקות בצד. התייצבתי". גם חברי המועצה עידן חמי, שמעון גואטה ואיתי אלמוג בר מצטרפים בשבועות הקרובים למאמץ ועולים על מדים. לא פחות מ-11 אלף תושבי העיר שירתו באותם חודשים ראשונים בסדיר ובמילואים.

אל הזוועה בדרום מגיעים גם אנשי כוחות ההצלה ממודיעין – מד"א, איחוד הצלה וזק"א. אבי דבלינגר, מנהל הסניף המקומי של איחוד הצלה, סיפר למודיעין NEWS: "ראינו מראות מזעזעים שלא ראיתי מעודי. נסענו בין היישובים הלוך ושוב, ראינו גופות מפויחות ודברים מזעזעים. אין מקום שאתה מסובב את הראש ולא רואה גופה".

 

מחבקים את השכול

על המכה הבלתי נתפסת שספגה מודיעין כבר כתבנו הררי מילים. 15 מתושבי העיר והסביבה נפלו ונרצחו באותו בוקר, ועד היום כבר עלה מניין החללים ל-30. באותם ימים ראשונים יום רדף יום ואיתו עוד ועוד בשורות איוב. בצל הבלבול והכאוס, שלושה ימים לתוך המלחמה ובמודיעין News יכולנו לפרסם רק שבעה משמות הנופלים. בכל יום התקבל אישור נוסף על הרוג נוסף, וישנם כאלה שבמשך שבועות ארוכים לא פרסמנו את שמם וסיפורם עד לאישור הרשמי מצה"ל. למעשה, ישנם סיפורי זוועות על גורלם של בני העיר שעד היום לא פרסמנו.

עוד באותם ימים, בצל ההלם הכבד, תושבי מודיעין מתגייסים בהמוניהם להוקיר את ההקרבה והשכול של שכניהם וחבריהם לעיר. מאות תושבים מגיעים אל בית משפחת גוטין בשכונת הנביאים לנחם את ההורים האבלים, בתור שנמשך עד לרחוב ועד שקרובי המשפחה ביקשו: "אל תביאו עוד אוכל. הבית מפוצץ".

התור לנחם את משפחת גוטין הגיע עד לרחוב (פרסום עפ"י סעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים)

עוד באותם ימים נולדת במודיעין, כמו בערים רבות אחרות, מסורת מרגשת במיוחד בה לאורך כל דרך מסעות הלוויה יוצאים תושבי העיר בהמוניהם, נושאים דגלי ישראל ומעבירים למשפחות השכולות מסר פשוט וברור: "אתם לא לבד. אנחנו איתכם". זה מתחיל במסע הלוויה של שירה שוחט, התצפיתנית שנפלה במוצב נחל עוז, שהתקיים כמעט במקביל לזה של סרן עדן נימרי. אלפים רבים מתושבי מודיעין, אולי אפילו יותר מעשרת אלפים, יוצאים לרחובות בדומיה. בדף הפייסבוק של מודיעין News פרסמנו סרטון שצולם מתוך רכב המשפחה, בו נרשם רגע קורע לב במיוחד. זה היה כאשר הרכב מגיע לאיטו לכיכר הצמודה למוריה סנטר, שם מחכים עשרות רבות של תושבים, ופתאום אחד מהם מתחיל לשיר את התקווה. כולם מצטרפים אליו והאם השכולה מתפרקת בבכי שכל מי שצפה בסרטון (חצי מיליון גולשים צפו בו) לא יכול לשכוח.

 

על גבורה וניסים

סרן עדן נימרי ניהלה את הקרב במוצב והצילה את חיי חיילות רבות, סרן אדיר עבודי לחם עד מותו והציל את חיי 90 הטירונים עליהם פיקד, סגן יונתן גוטין נכנס לקרב באחד הקיבוצים למרות שבכלל לא עבר הכשרה כלוחם קרבי. והיו שם גם עמית מוסט ויונתן סביצקי וסא"ל סהר מחלוף ורומן גנדל ולירן אלמוסנינו ואחרים, שלא היססו ולחמו בגבורה בלתי נתפסת עד לסוף המר.

והיו גם ניסים. בתו של חבר המועצה עמיחי זליג התנדבה להישאר שבת בבסיס אליו הגיעה רק יומיים קודם לכן, ומצאה את עצמה בלב התופת. "שמענו את המחבלים במגורים, הם צעקו 'אללה אכבר'. הם היו ממש לידנו ובמזל לא נכנסו. היינו ככה הרבה שעות בשקט. אמרו לנו לא לצאת. לא הצלחנו לנשום", סיפרה למודיעין News בשבוע השני למלחמה. רק שעות ארוכות לאחר מכן היא וחברותיה חולצו בידי לוחמי סיירת מטכ"ל.

באותן שעות נלחם על חייו אלעד חכים, בן 23 ממודיעין, שנמלט ממסיבת הנובה וסיפר על מסע ההישרדות שלו:  "נסענו על 180-190 קמ"ש, דרך המחבלים. מי שנסע אחרינו כבר לא הצליח להימלט".

סגן אלוף רן כנען, מפקד גדוד 450 בבית הספר לחי"ר, שהגיע לזירת הטבח ברעים יחד עם חניכיו בקורס המ"כים, הציל מחטיפה לעזה תיירת צרפתיה, הודות לשמיעה החדה שלו: "ירדנו מהאוטובוס והתקדמנו רגלית. הגיע לכיווננו רכב ישראלי. משהו בו לא היה תקין. קלטתי שזה מחבל ויריתי לעברו. שמעתי קריאות עמומות מהאוטו. פתחתי את תא המטען ומצאתי שם תיירת צרפתייה שנחטפה מהמסיבה, כפותה, בחיים".

 

הלב עם נועה

רק מספר ימים לאחר פרוץ המלחמה נודע לתושבי מודיעין: נועה מרציאנו, בת 19, בוגרת תיכון עירוני ג', נחטפה לעזה ממוצב נחל עוז בו שירתה כתצפיתנית. באותם ימים כבר זעקה האם עדי מרציאנו את זעקתה: "אני מוכנה להתחלף איתה. היא רק ילדה, אני אסתדר שם". מאותו רגע עיר שלמה התפללה במשך שבועות ארוכים לשובה של הצעירה החייכנית.

התפילות לא עזרו. באמצע נובמבר מודיע דובר צה"ל כי נועה נרצחה בעזה בידי מחבלי חמאס, ומספר ימים לאחר מכן מגיעה הבשורה כי גופתה של נועה אותרה והושבה לישראל. נועה מובאת למנוחות בבית העלמין בעיר, ובעוד בני המשפחה יושבים שבעה מגיע לעיר מסע משפחות החטופים.

עדי מרציאנו מקבלת את משפחות החטופים (צילום: מודיעין News)

זה היה רגע שסיפק תמונות מרגשות מאין כמוהן. אלפים על אלפים מתושבי מודיעין המתינו במע"ר ולאורך כל תוואי דרכם לבוא השיירה במשך שעות ארוכות. צעירים ומבוגרים, ילדים וקשישים, נושאי דגלים וסרטים צהובים. השיירה מגיעה למרכז העיר ומשם ממשיכים בני המשפחות עד לבית משפחת מרציאנו.

 

חרדה ופייק ניוז

באותם ימים ושבועות ראשונים למלחמה הגיעה רמת החרדה הציבורית למחוזות שטרם נצפו כאן, למרות היסטוריית השכול ארוכת השנים שלנו. כבר בימים הראשונים מופצות ידיעות על חדירת מחבלים לעיר, וקרע ישן-נושן בגדר מושב שילת הביא בתוך דקות ספורות ל"ידיעה בלעדית" על חדירת מחבלים למושב.

הגדילו ועשו אנשי תוכנית "הצינור", שאספו טענות של מספר תושבים והפכו אותם לכותרת: "חשש למנהרות מחבלים לתוך מודיעין". בעירייה נאלצו לפרסם הכחשה תחת הלוגו "פייק ניוז", ומאוחר יותר אף הזמינו לעיר אנשי מקצוע שישללו היתכנות למנהרות חדירה מבית סירא לתוך מודיעין.

העירייה נאלצה להזמין לעיר מומחים שיערכו בדיקות מקצועיות (צילום מסך: רשת 13)

בתוך העיר שבו מוסדות החינוך לפעילות, אבל קבוצת הורים גדולה דרשה שלא להכניס עובדים ערבים לבתי הספר והגנים, גם אם היה מדובר באזרחי ישראל. כל ניסיונות השכנוע וההסבר מצד העירייה לא ממש הועילו באותם ימים. אותה חרדה שלטה ברחובות באותם ימים, ומנהלי המוקד העירוני סיפרו בריאיון למודיעין News כי באחד המקרים נאלץ עובד העירייה, בעל חזות מזרחית, לשלוף את תליון מגן הדוד שנשא על צווארו כדי להוכיח שהוא לא ערבי.

 

העיקר לעשות משהו

בימים הראשונים ללחימה היה נדמה כי חצי מתושבי מודיעין רק מחפשים משהו לעשות, דרך לעזור, ולא משנה במה. העיקר לא לשבת בבית מול בשורות האיוב שלא מפסיקות להישמע בטלוויזיה.

ב-9 באוקטובר, יומיים לאחר פרוץ המלחמה והטבח הנורא ביישובי עוטף עזה, בעוד הציבור הישראלי כולו באווירה קודרת שכמותה לא ידענו, הגיע לצומת שילת גבר שאחז בדגל ישראל ענק, הלך הלוך ושוב, נופף בדגל, שר וצעק "עם ישראל חי". מאז הוא הגיע לצומת במשך חודשים רבים, וזכה לחיבוק גדול מצד הנהגים.

שירזי והדגל בצומת שילת. המשיך להגיע גם חודשים לאחר פרוץ המלחמה (צילום: מודיעין News)

שמו היה מאיר שירזי, תושב העיר בן 57, שפשוט הרגיש צורך לעשות משהו. "ישבתי מול החדשות ואמרתי לעצמי 'מה זה הדיכאון הזה', וחשבתי מה אני יכול לעשות", סיפר למודיעין News, "אנשים מחייכים אליי וצופרים, צועקים 'תודה רבה'. זה כל מה שמשנה לי, שמרימים את המורל".

גם שי טאובס, פרסומאי תושב העיר, חש באותו צורך לעשות משהו והיה אחראי על המיזם ההסברתי "בלון אדום", שתפס תאוצה במדינות רבות בעולם. "הגענו להמון מדינות בתוך ארה"ב, באירופה הגענו להולנד וגרמניה, הונגריה, צרפת, בלגיה ופורטוגל. הגענו גם לדרום אפריקה וסין, גאנה ולהר הקילימנג'רו בטנזניה. זה ממש תפס ברמה עולמית", סיפר טאובס.

 

שמחה בצל המלחמה

החיים נמשכים. גם במלחמה. כך למשל, באמצע אוקטובר, שבוע וקצת אחרי זוועות השבת השחורה, הציצו דיירי שכונת נופים אל הוואדי שמאחורי בתיהם, והופתעו לראות שם קבוצה אנשים קטנה, חופה וצהלות שמחה. זאת הייתה חתונתם של רתם כהן ואיתמר פלד ממודיעין, שעשו זאת על מדים.

שניהם קציני מילואים שהכירו בגדוד בו שירתו, שלאחר פרוץ לחימה הבינו אמנם כי מסיבה שמחה כבר לא תהיה בתאריך המיועד, אבל על החופה הם לא הסכימו לוותר. כך הוחלט לקיים את החופה בוואדי שמאחורי ביתם בשכונת נופים, עם חופה שנתפרה מדגלי ישראל.

במקום שמלת כלה – מדי ב'. רותם ואיתמר מתחתנים שבוע לאחר פרוץ המלחמה (צילום: פרטי)

עוד באותם ימים התארחו במרכז מכבי העולמי משפחות רבות של מפונים מהדרום. כאשר אחד מהם אמור היה לחגוג את בר המצווה שלו, התגייסו אנשי המרכז ובעזרת תושבים נוספים והעירייה ערכו לו חגיגה צנועה אבל שמחה.

עוד באותה תקופה עלה לתורה בבית המדרש של בית הספר יחד איתי רוט, שהופתע לגמרי כאשר אביו הגיע היישר מהלחימה בעזה, וכשהוא נושא נשק ואפוד נכנס בהפתעה ותועד בסרטון שהפך לויראלי. רגע שמחה נוסף באותה תקופה נרשם בשכונת הכרמים, כאשר תושבים רבים וחניכי תנועות הנוער חיכו מחוץ לביתו של עומר מידן, לוחם שנפצע קשה ביום הראשון ללחימה ושוחרר מבית החולים לאחר שלושה שבועות.

 

לזכור ולא לשכוח

לאחר ההלם הראשוני, וככל שהלך וגדל מספר תושבי העיר שנפלו במלחמה, החלו בני המשפחות, העירייה ובתי הספר בהנצחת הנופלים. בעירייה חנכו משעולים על שמם, בבתי הספר יצרו מגוון יוזמות, והמשפחות ממשיכות עד היום לקיים עוד ועוד אירועי ומיזמי הנצחה. בתחילת דצמבר אף יתקיים במועדון הגריי ערב לזיכרה של התצפיתנית ים גלס בהשתתפות אומנים מוכרים.

תושבי מודיעין לא שכחו את החטופים (צילום: מיקי מאיו)

במקביל, במודיעין לא שכחו גם את החטופים. בכיכר הכניסה למכבים ורעות ניצב כבר מהשבוע הראשון "מיצג הכיסאות", אותו הקימה ומאז היא מטפחת מדי יום מיקי מאיו, בת 23 ממכבים, שסיפרה: "החלום שלי הוא שנפרק את המיזם. אני ממש חולמת על זה. אין מרגש יותר מלשים לב צהוב על חטוף שחזר, זה מסמל כל כך הרבה. יש מאחורי הכיסאות האלה עולם כל כך עצוב". במקביל, מטה החטופים במודיעין קיים לאורך חודשים ארוכים עצרת שבועית, מדי מוצ"ש במע"ר. עדי מן, ממובילות המיזם, סיפרה: "זאת לא עצרת פוליטית, המטרה העיקרית היא תמיכה במשפחות החטופים. שיידעו שהן לא לבד, שיידעו שאנחנו כאן איתן במאבק להשבתם".

 

ליל הטילים

מודיעין ידעה מאז פרוץ המלחמה כמות נמוכה יחסית של אזעקות, ללא נפילות בשטח העיר, כאשר האירוע הבולט היה נפילת שברי מיירט בתחנת הרכבת פאתי מודיעין במרכז עינב. רגע לפני ראש השנה, ביום שלישי שעבר, הכל השתנה עם ליל המתקפה האיראנית השנייה.

אחרי שעות ארוכות של חרדה לקראת המתקפה, בהן הפיצריות המקומיות קרסו תחת עומס הזמנות המשלוחים, הגיעה השעה 19:35. האזעקות פילחו את האוויר אחת אחרי השנייה ועיר שלמה נכנסה לממ"דים. בתיעוד שפורסם בדף הפייסבוק של מודיעין News נראים עשרות טילים ומיירטים מעל לשמי שכונת מוריה והגבעות הדרומיות, לצד הדי פיצוצים אדירים שכמותם ספק אם נשמעו כאן אי-פעם. למרבה המזל, הנפילה היחידה הייתה בשטח פתוח מדרום לעיר.

[the_ad_group id="87"]
[the_ad_group id="89"]

כתבות נוספות