83 שנים לאחר שניצל מהפרעות שנערכו ביהודי עירק, נחטף שלמה מנצור מקיבוץ כיסופים לעזה ב-7 באוקטובר. 350 ימים חלפו מאז, ומביתה במודיעין קוראת אחותו, הדסה לזר, לשחרורו במהרה: "שלמה חווה שואה נוספת, דווקא במדינתנו המובטחת, דווקא כשאמרנו 'לעולם לא עוד'".
11 חודשים חלפו מאז אותה שבת שחורה בה נראה מנצור לאחרונה, לאחר שנחטף מול עיניה של אשתו, ובני המשפחה נעים בין חרדה ותסכול לתקווה. "אף אחד לא ראה אותו מאז", מספרת לזר, "מנסים לבדוק בכל הכיוונים שאפשר, אבל לא ידוע שום דבר עליו. אנחנו חוששים לגורלו".
על הקשר עם אחיה הגדול בן ה-86, החטוף המבוגר ביותר, היא מספרת כי תמיד היה הדוק, למרות הפרש של 15 שנים ביניהם. "כשאני נולדתי שלמה כבר יצא לקיבוץ, אבל הקשר שלנו הפך להיות מאוד הדוק ומיוחד למרות שלא גדלנו ביחד".
"איש עם אור בעיניים"
שלמה מנצור נולד בבגדד בשנת 1938 והיה רק בן 3 בעת הפרהוד, בו אלפי מוסלמים טבחו בקהילה היהודית הגדולה בעיר. "בשביעי באוקטובר הוא חווה את אותו הדבר שוב פעם. ממש העתק-הדבק למה שקרה בפרהוד. אז הוא ברח מהפורעים, עלה על הגג ושם הוא ראה מוסלמים מתעללים בתינוק ומשחקים בו כמו בכדור והאמא מתחננת על חייו. זה מאוד השפיע עליו".
בשנת 1951 עולים בני המשפחה לישראל ומשוכנים במעברת עתלית בתחילה ולאחר מכן בירושלים, ובגיל 15 מנצור מצטרף לתנועת הנוער ומשם בוחר לעבור להתגורר בקיבוץ כיסופים, היה אחד ממייסדיו וחי בו 70 שנים. "שלמה הוא בחור שיש עליו קונצנזוס, הוא אהוב על כולם", סיפרה השבוע, "איש של משפחה, אדם חייכן עם נתינה אינסופית ללא תנאים, עם אור בעיניים. שלמה נותן כבוד לכל אחד, זוכר את ימי ההולדת וימי הנישואים של כולם ותמיד הוא הראשון לברך. לא ברכות בנאליות, הכל באהבה ובהשקעה. לשלמה יש לב זהב וידי זהב. הוא הנדימן, היה נגר בקיבוץ, ובתקופה האחרונה עשה כל מיני עבודות יצירתיות שביקשו ממנו, חנוכיות למשק ותיקונים לכל אחד. הוא ממש הפריח את השממה".
חמישה ילדים נולדו למנצור ולרעייתו, שהיו אמורים לחגוג השנה את יום הנישואים ה-60 שלהם, וב-7 באוקטובר הם היו אמורים לארח את הילדים והנכדים כדי לחגוג את שמחת תורה. "בשעה 07:20 הבת שלו מתקשרת אליו והוא אומר לה שהם שומעים אזעקות", מספרת לזר, "וששינו להם את התוכניות. עשר דקות אחר כך היא צלצלה עוד פעם והוא אמר לה 'יהיה בסדר'. בשעה 07:31 כבר לא הייתה תשובה ממנו. פרצו אליהם לדירה שישה מחבלים, ירו בדלת ועשו פוגרום במטבח. הוא יצא לרגע מהממ"ד כדי לבדוק מה קורה בטלוויזיה, הוא לא ידע שיש מחבלים בבית. המחבלים לקחו אותו ואת אשתו, דרשו את מפתחות הרכב שלו, אזקו והיכו אותו. הוא שאל אותם למה הם מכים אותו".
בשלב הבא מנצור ואשתו מוצאים בכוח מביתם, לכיוון רכבו, שם מנצלת רעייתו רגע של היסח דעת ונמלטת לעבר ביתה של השכנה. "השכנה, בגבורה, פתחה לה את הדלת ונעלה. רדפו אחריה, אבל לא הצליחו להיכנס. ניסו להצית את הבית והאש כבתה מיד. את שלמה המחבלים הובילו לרכב ומאז נעלמו עקבותיו. שום דבר. אנחנו ממש חרדים לגורלו. הוא נחטף במשקל מאוד נמוך, כי הוא שמר על התזונה והבריאות שלו, אבל אני לא יודעת אם נשארו לו רזרבות בגוף. הוא לא אכלן גדול ואני בטוחה שמה שהוא מקבל הוא חולק עם חטופים אחרים".
"כפסע מהשיגעון"
כמו שאר משפחות החטופים, גם עבור לזר ההתמודדות עם חוסר הוודאות והגעגוע קשה מנשוא. "הלב שלנו נקרע מגעגועים", היא אומרת, "בכל פעם שאני מדברת עליו הדמעות זולגות מאליהן. אי אפשר להימנע מזה. הוא חסר לי מאוד. אנחנו נמצאים ברכבת הרים רגשית. לרגע אחד יש אופטימיות ומיד אחר כך הרוח נופלת. אני נורא רוצה לקוות ורוצה להשמיע לו כל הזמן מילים של תקווה, שלא יתייאש. חוסר הוודאות מוציא אותנו מדעתנו. מחפשים בכל מקום, אבל לא מגיעים לשום קצה חוט וזה מדיר שינה מעינינו".
לצד הדאגה העמוקה לגורלו של אחיה גם לזר חשה כעס רב על התנהלות ממשלת ישראל. "אני מרגישה שאני זורה את המילים לרוח והממשלה זורה לי חול בעיניים. אני נורא כועסת. לאחרונה אני שומעת שראש הממשלה דרש לתגבר את האבטחה על בנו יאיר במיאמי, אבל מי מאבטח את החטופים שלנו? לפעמים אני יושבת עם עצמי ובא לי לקפוץ לתקרה ולזעוק, אבל למי? אל מי? אנחנו מקיימים עצרות והפגנות, אבל אני מרגישה שאנחנו לא מזעזעים את אמות הסיפים. חלק אומרים שזה בגלל פוליטיקה, זה מעל להבנתי. אני רק מוצאת את עצמי כועסת, מתרגזת וחושבת על שלמה שנמצא בשבי בגילו המופלג".
מה דעתך על כך שגורל החטופים הפך להיות נושא פוליטי?
"זה ממש נורא בעיניי. אני רוצה את כולם פה, אני רוצה שיגיעו בעסקה ולא רוצה שאף חייל ייפול בשבילם. יהיה קשה להוציא אותם במבצעים. כל הזמן ראש הממשלה אמר שלחץ צבאי יביא אותם, ואנחנו רואים שזה לא ככה. הוא כל הזמן דיבר שאנחנו 'כפסע מהניצחון', ואני כפסע מהשיגעון. החיים התהפכו לנו, השמים נפלו עלינו. זר לא יבין זאת. אי אפשר לתאר מה אנחנו עוברים. שום דבר לא מעניין אותנו, הכל עובר לידנו. איבדתי שליטה על המון דברים. מה שחשוב לנו זה שהחטופים יהיו בבית. זה לא יאומן שאנחנו מגיעים לשנה. זה לא נתפס".
ואיך מצליחים לשמור על התקווה?
"אחותי אומרת שכל עוד לא שומעים עליו זה סימן טוב. אני יותר ריאלית, אבל משתדלת להחזיק את עצמי. אני מרגישה שמוותרים עליהם. אני פונה דווקא למגזר הדתי: איפה באה לידי ביטוי מצוות פדיון שבויים? כששאלו אותי על הטקס שהולך להתקיים באוקטובר, אמרתי שבעיניי השבעה באוקטובר הוא יום חורבן הבית השלישי וחורבן כל הערכים שגדלנו עליהם, שלא מפקירים פצועים בשטח. אני הייתי קובעת יום צום כדי להתאבל על כל מה שנחרב, ואפילו לכתוב מגילת איכה חדשה. אני מרגישה שהטקסים האלה רק מפלגים אותנו, במקום לאחד אותנו".
אם אחיך שומע אותך, מה תרצי להגיד לו?
"שלמה שלי, כמה שאני אוהבת אותך, כמה שכולם אוהבים אותך ועוטפים אותך. אני מבקשת שתשמור על הרוח שלך כמו שאתה יודע תמיד להגיד לנו שלא להתייאש. בכל חושך יכולה להיות נקודת אור. אנחנו מתגעגעים לנשום אותך וליפול על צווארך".
