בעיר מגוייסת כמו מודיעין חווים מאז ה-7 באוקטובר מאות זוגות הורים, ואולי אף אלפים, תקופה לא פשוטה בעליל, כאשר הבנים והבנות לוחמים בחזית והם בבית, מתפללים לשלומם ומנסים איכשהו לנהל שגרת חיים.

בדיוק עבורם מוקמת בימים אלו קבוצת תמיכה להורי החיילים בסדיר, שתיערך לאורך 12 מפגשים בהנחיה מקצועית. יוסי אביבי, המשנה לראש העירייה ומחזיק תיק הבריאות, מסביר: "הצבא מטפל במילואימניקים ויוצר מעטפת תמיכה גם למשרת וגם למשפחות שלהם, אך הורים ללוחמים בסדיר נמצאים באופן קבוע בחוסר ודאות ודאגה מתמדת, חוסר תקשורת עם הלוחם שבשטח ולחץ ופחד מכל דפיקה בדלת. וזה נמשך כבר תקופה ארוכה של תשעה חודשים. צילה שדה, אימא ללוחם, פנתה אליי עם בקשה למענה עירוני בהיעדר תמיכה של המדינה/צבא".

אביבי, שעד לפני מספר שבועות בנו הלוחם שהה בעזה, הזדהה התחושות וקידם שיתוף פעולה בין אגף הבריאות ומחלקת הרווחה. השבוע סיפר כי הקבוצה שיוצאת לדרך בימים אלו תהווה פיילוט עירוני, וקבוצות נוספות ייצאו בעתיד לדרך במידה ויהיה ביקוש.

על התחושה להיות הורה ללוחם בימים אלו הוא מספר: "הבן שלי השתחרר משירות סדיר בסוכות, וגויס בחזרה יומיים אחר כך בשמחת תורה. לפני חודש הוא שוחרר אחרי שבעה חודשים בלחימה בעצימות גבוהה, תקופה בה אין תקשורת, אין טלפונים וכל ידיעה ברשת מלחיצה וכל דפיקת דלת מקפיצה. זו תקופה בה שמות של חברים שלו הופיעו בהודעות דובר צה"ל, וההרגשה של חוסר האונים כהורה לא ניתנת כלל לביטוי. לכן, כאשר הגיעה הפנייה מצילה שדה, הזדהיתי עם כל מילה שלה ופעלנו במחלקת הבריאות ליצור שיתופי פעולה במהירות".

שדה עצמה סיפרה השבוע: "הגיוס של הבן שלי לנח"ל הוקדם בחמישה חודשים בגלל המלחמה, וכבר על ההתחלה זה היה ברור שזה לא יהיה אותו דבר. לאט-לאט אתה מרגיש שהכל סוגר עלייך. גם ההכשרה השתנתה ובכל נקודת זמן יכלו להקפיץ אותם, למרות שהם רק טירונים. יצא לי לדבר עם אנשים שאמרו לי 'הוא עדיין בהכשרה, מה את דואגת?', אבל אני לא הרגשתי ככה. ואז נפלו כמה חיילים מהנח"ל והבן שלי היה במשמר הכבוד, וזה שבר אותי לגמרי. הייתי בלוויה ולמחרת בבוקר פשוט לא הפסקתי לבכות. הרגשתי שאני משתגעת. הורים שאין להם ילדים בקרבי לא מבינים את זה. שיתפתי את הרגשות שלי בקבוצת ווטסאפ של אימהות ללוחמים, וקיבלתי הצפה של אימהות שאומרות שהן פשוט לא נושמות".

בעוד שרובנו מנהלים שגרה נורמלית, פחות או יותר, עבור ההורים ללוחמים כל רגע יכול להוות טריגר לחרדה קשה. "פעם אחת הבן שלי התקשר אלי בשבע וחצי בבוקר, ונהיה לי שחור בעיניים כי זאת לא שעה שאני רגילה שהוא מתקשר. הרגשתי שאני עומדת להתעלף", מספרת שדה. "הדבר הכי טבעי פתאום הפך להיות אירוע מאוד דרמטי. ואז התקשרתי ליוסי אביבי, כי זה חלק מבריאות נפשית. אנחנו עיר גדולה עם אחוזי גיוס מאוד גבוהים ולא היה לזה מענה, ובאמת הוא הקשיב לי ופשוט התחיל לגלגל את העניין הזה".

מה צפוי להיות בקבוצה?

"זאת תהיה קבוצה של הורים, אימהות ואבות ללוחמים ולוחמות גם בסדיר וגם במילואים. תהיה סדרת מפגשים שילוו אותה שני אנשי מקצוע, גבר ואישה כדי לאפשר שיח נוח לכולם, בעלות מינימלית. המטרה היא לתמוך בהורים, לתת מקום לשיח ולשיתוף ולפתוח את הדברים, כי אתה יושב עם זה בבטן. אתה ממשיך לתפקד אבל משהו בך לא שלם. יש ימים שאפילו לגשת להתאפר קשה לי. השינה לא טובה, אבל אתה צריך להמשיך לתפקד כרגיל למרות שאתה כל הזמן חושב על הבן בצבא. חשוב לי שיהיה מקום שאני ארגיש בו שאני לא משתגעת, שארגיש נורמלית. כל הסביבה ממשיכה לתפקד כרגיל, אבל אני לא מסוגלת אפילו לטוס לחו"ל. ואז אני חושבת אולי אני השתגעתי, אולי אני החרדתית. ברגע שאתה מדבר על הדברים זה נותן לך אוויר".

מי שחווה את הדברים ביתר שאת היא ריקי סיטון, תושבת העיר ששני בניה התאומים משרתים כעת כלוחמים, אחד בחטיבת הנח"ל והשני בחטיבת כפיר. "הם אמורים להשתחרר בשבוע הבא, אבל הם יקבלו חופשה קצרה ומיד יחזרו למילואים. מתחילת המלחמה אחד מהם היה בעזה שמונה חודשים, והשני היה בצפון ואחר כך עבר לחברון. הייתה תקופה קצרה ששניהם היו בעזה".

ואיך מתמודדים עם החששות?

"השגרה מאוד שומרת, בנוסף לאמונה ומחשבות חיוביות. אין במה להיאחז חוץ מבשגרה. הם קברו חברים שלהם, זאת התמודדות מאוד קשה. זה לא נורמלי. אני מורה בבית ספר תיכון אז יש סיבה לקום בבוקר ולהגיע לעבודה. זה קצת משכיח את הדגאה, אבל כשמגיעים הביתה חוזרים לדאוג. כל הזמן דואגים. עכשיו הבן שבנח"ל יצא מעזה, אז אני קצת יותר רגועה. זאת סיטואציה של חוסר שליטה. יש המון הורים ללוחמים בעיר הזאת, כמעט כל החברות שלי הן אימהות ללוחמים שהיו בעזה, והיינו קבוצת תמיכה אחת לשנייה. רק הן יכולות להבין מה זה אומר. אבל למרות כל הקושי, אני גאה בילדים של כולנו. הם דור הניצחון".