בימים אלו יוצא לאור ספרו של נדב שטכמן-פולישוק, תושב מודיעין, בו הוא הפך למעשה את סיפורו האישי לספר סיפורים בשם "אוצר מן הסלסלה".
בספרו החדש מגולל שטכמן את חוויית הפונדקאות בהודו, בדומה לזו שחווה אישית כאשר הוא ובן זוגו הביאו לעולם בפונדקאות במזרח אסיה שתי בנות, שכיום הן בנות 12 ו-8 וחצי. "מדובר בספר שכולל חמישה סיפורים, לשלושה מהם יש נגיעה לחיים הפרטיים שלי ולשניים האחרים פחות", הוא מספר. "הסיפור הראשון והמרכזי הוא על תיאור החוויה של הפונדקאות בהודו. התחלת הסיפור היא הסיפור שלנו, נוסעים אל הלא נודע, פעם ראשונה מקבלים ביד תינוקת ואיך מתמודדים עם זה. לאט-לאט נכנסים לתוך הרוטינה הזאת של החתלה והאכלה, ואחר כך מגיע השלב הדרמטי של בדיקת אבהות, שזה הכרטיס שלנו לצאת מהמדינה. מהשלב הזה הסיפור כבר לא קשור למציאות שאנחנו חווינו, והוא עוסק במה קורה כשזה לא מסתדר ואומרים לזוג שהילד הוא לא שלהם מבחינה ביולוגית. זה מבוסס על סיפור שסיפרה לי מישהי שזה קרה לה".
על חוויית הפונדקאות האישית הוא מספר: "בתנו הבכורה נולדה בהודו והצעירה נולדה בנפאל, ואנחנו היינו בין האחרונים שהספיקו לנצל את ההזדמנות הזו במזרח הרחוק, לפני שהדלתות שם נסגרו בפני זוגות חד-מיניים. אל תהליך הפונדקאות נכנסנו עם לא מעט חששות. ראשית, בכל הנוגע לאיתור תורמת הביצית, אישה מזרח אירופאית שלא הייתה לנו כמובן שום היכרות אישית איתה. שעות ארוכות ישבנו מול אתר האינטרנט הייעודי והתלבטנו האם להעדיף את זו בעלת המראה היפה ביותר? או אולי דווקא את זו הבריאה ביותר? אחר כך התעוררו החששות לגבי הפונדקאית ההודית שלנו. בציפייה מתוחה המתנו לשמוע האם תהליך קליטת העוברים הצליח, ואחר כך האם ההיריון מתקדם בקלות וללא סיבוכים. וכל זאת כשאנחנו במרחק אלפי קילומטרים מן האישה שעושה בעבורנו את המעשה האצילי והמדהים הזה. כמובן שתהליך הפונדקאות היה כרוך גם בתשלום של מאות אלפי שקלים, וגם כאן התעוררו בנו חששות רבים, שהרי כל כישלון או הסתבכות כרוכים מעבר לצער העמוק גם בירידה לטמיון של סכומי כסף גדולים".
היו גם שאלות של מוסר?
"כן, אני מודה שאצל שנינו התעוררו לאורך כל התהליך גם שאלות מוסריות כבדות משקל הכרוכות בעצם הליך הפונדקאות, בין אם עבור זוגות חד-מיניים או אחרים. בסוכנות הפונדקאות הובטח לנו כי הפונדקאית מתוגמלת היטב עבור המעשה שלה, וזה הצליח להרגיע אותנו מעט".
ומה קורה כאשר נולד הילד במדינה כמו הודו?
"סוף כל סוף, אחרי כמעט ארבעים שבועות מורטי עצבים, קיבלנו את ההודעה המרגשת שנולד לנו תינוק. על פי החוק ההודי והנפאלי חל איסור לדווח להורים על מין הילוד עד שהילד נמסר לידיהם, כך שמילולית טסנו לעבר הלא נודע. השהייה במומביי (ואחר כך בנפאל) עם תינוקת בת כמה ימים הייתה עבורנו בבחינת שוק תרבותי. דברים בסיסיים כמו מים נקיים להכנת תמיסת חלב דרשו יצירתיות ואלתור. הנסיעה בכבישים הפקוקים, הלא סלולים ולעיתים מוצפים מים, עם תינוקת קטנה בסלקל, הייתה חוויה מפחידה מאוד. ולבסוף, ההמתנה בתוך משרדים מחניקים, מלוכלכים ולא ממוזגים לצורך השלמת הבירוקרטיה, העמידו אותנו במצבים סוריאליסטיים שרק במזל הסתיימו בשלום. לשמחתנו, עברנו את שני התהליכים הללו עם שתי בנותינו בהצלחה, ללא סיבוכים וללא הפתעות, אך את החששות מפני סיבוכים ותקלות, חששות שכאמור ליוו אותנו לאורך הדרך, החלטתי להעלות על הכתב בסיפור, פרי הדמיון, 'בדיקת אבהות'".
