שלושה שבועות לאחר נפילתו בקרב ברצועת עזה של סמ"ר אריאל צים ממודיעין, מספרים כעת אחיו ומנהל בית הספר בו למד על הבחור עם "האופי הג'ינג'י", שסימן לעצמו מטרות וגם השיג אותן.
צים, בן 20 בנופלו, היה לוחם בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל, והותיר אחריו זוג הורים ושלושה אחים. "אנחנו ארבעה בנים, אריאל היה השלישי", מספר השבוע יעקב צים, בן 27, אחיו הגדול של אריאל. "אנחנו גרים במודיעין מההתחלה. אנחנו דור ראשון בארץ, ההורים עלו מרוסיה. אריאל למד בבית הספר יחד כמעט כל השנים. הוא התגייס באוגוסט 2022, התקבל לסיירת נח"ל ואחרי כמה חודשים עבר לגדודים".
עם תחילת התמרון הקרקעי ברצועת עזה נכנסו צים וחבריו לגדוד ללחימה בדרום, שם שהו במשך קרוב לשבעה חודשים. "אחרי השבעה באוקטובר פגשנו אותו בפעם הראשונה רק בסוף נובמבר, אחרי שהיו בלי טלפונים ובלי תקשורת הרבה מאוד זמן", מספר האח הגדול. "בפגישה הוא היה בסדר. הם היו מאוד עייפים ומלוכלכים. ניקינו אותו והחלפנו לו בגדים, ומאז הוא כל הזמן נכנס ויצא לעזה, היה כמה שבועות בפנים ויומיים בחוץ, ואז עוד כמה שבועות בפנים".
הפעם האחרונה בה נפגשו האחים לבית צים הייתה כאשר אריאל הגיע הביתה לחופשה של שבוע, רגע לפני הפעם האחרונה בה נכנס לרצועת עזה, שם מצא את מותו. "הוא היה איתנו, והספיק לבקר בבית הספר ובמכינה שלו בכפר יונה, ואז הוא חזר לצבא ביום ראשון. ברביעי בלילה הוא עשה סבב שיחות אחרון לפני שלקחו להם את הטלפונים. הוא נפרד מאיתנו ברביעי בלילה ונפל בשישי בבוקר".
על ההיתקלות בה נפל אריאל מספר יעקב: "אריאל נפל מהיתקלות עם מחבלים מטווח קצר. היו ארבעה חיילים שנפלו חצי שעה לפניו מפיצוץ מטען, ואז המפקד והוא נתקלו במחבלים ואריאל נפל. הוא זיהה את המחבל וצעק למפקד שלו, ועד שהמפקד הספיק להסתובב אריאל כבר נפגע מירי".
"פתאום הוא נראה כמו לוחם"
על האח הקטן סיפר השבוע יעקב כי "אריאל היה ילד ג'ינג'י, היחיד במשפחה שלנו. הוא היה ילד עם אופי של ג'ינג'י, מאוד אנרגטי ונמרץ. כבר לפני הצבא הוא התאמן בצוות יונתן, ועבד הכי קשה בעולם כדי להתחזק ולגדול, עשה ניתוח להסרת משקפיים וגם עשה פיזיותרפיה של שנה כדי לטפל בפציעה ממנה סבל, הכל כדי להתקבל לנח"ל. כל השנים הוא היה ילד צנום עם משקפיים גדולים, ופתאום הוא נראה כמו לוחם. כשהיה חוזר הביתה ראינו שהוא מאוד השתנה פיזית. לא היה לו קל, אבל הייתה לו מוטיבציה סופר גבוהה. הוא לא רצה לשמוע על שום דבר אחר חוץ מלחימה".
לא היו לכם חששות?
"להורים היו הרבה מאוד חששות, בעיקר בגלל שהוא היה מנותק קשר רוב הזמן ורק לפעמים היה מצליח להעביר שיחה או הודעה דרך המפקדים שלו. הוא חווה שם כל כך הרבה והוא התקשה לספר את כל מה שהוא חווה, חודשים של לחימה ושל תמרון. היו לו יציאות הביתה כל כמה שבועות או פעם בחודש, וכשהוא חזר הביתה הוא היה בסדר, היה יוצא לריצות ופוגש חברים. הם עוברים שם המון ולא הייתה לו את היכולת לספר על הכל בבת אחת. אולי אם היה זמן הוא היה מספר. ביציאה האחרונה שלו הוא עשה סבב שיחות פרידה. הוא ידע שהכניסה האחרונה מאוד מסוכנת, הזהירו אותם מראש שזה תמרון יחסית מסוכן, ואני חושב שזה היה בראש שלו ושל לא מעט אנשים שנכנסו איתו. הוא היה לוחם טוב, אבל זה לא אומר שהחשש לא היה שם".
מה מרגישים כשמקבלים הודעה כזאת?
"זו התגשמות של החשש הכי גדול. החשש מדפיקה בדלת הוא נורא והוא משאיר אנשים ערים מתחילת המלחמה, וזה מה שקרה לנו. דפיקה מפתיעה בדלת ביום שישי, ואז שיחות לכולם מיד אחרי זה. אני לא הייתי במודיעין באותו יום, קיבלתי שיחה מאחי הקטן. ההורים מעכלים לאט-לאט, הם מאוד מנסים לחזור לשגרה. אבא שלי הוא גם לוחם פעיל במילואים. למרות שכבר עבר את גיל החובה הוא חותם שנה אחרי שנה. הוא גם היה בצפון ואז היה בעוטף כמה חודשים טובים, ואפילו פגש שם את אריאל כמה פעמים".
מתי הכי מרגישים שהוא חסר?
"הקושי הכי גדול הוא שזה נקטע פה, נקטע כל כך מוקדם. הוא כבר התחיל לחשוב על אחרי הצבא. הוא היה בן 20 בסך הכל. זה מרגיש שהוא הלך מוקדם מדי. היינו קרובים. אמנם יש בינינו הפרש שנים לא קטן, אבל היינו קרובים".
מה הייתם רוצים שנזכור ממנו?
"ידענו שהוא מאוד אהוב, ושלמרות הקשיים ולמרות שלא תמיד היה לו קל, באף שלב הוא לא ויתר. הוא תמיד נלחם בשיניים על הכל. זאת תכונה ייחודית שלו שאני חושב שכדאי לאמץ. הכל היה לו מאתגר, והוא קפץ מעל לכל אתגר, וזה משהו שעכשיו אנחנו מבינים יותר מסיפורים של החברים שלו. הוא לא ויתר אף פעם והייתי רוצה שיקחו את זה ממנו".
"החליט להצליח, למרות האתגרים"
עוד על אריאל סיפר השבוע שגיב אלבז, מנהל בית הספר יחד בו למד במשך שש שנים. "אריאל היה תלמיד שמאוד אהב את בית הספר", הוא מספר, "רק בחודש שעבר הוא הגיע אלינו לביקור. פגשתי אותו והוא פגש גם את המחנכת שלו".
עוד מספר אלבז כי "אריאל היה ילד ונער שמאוד התמיד והאמין שהוא יכול, בהקשרים החברתיים וגם הצבאיים. הוא היה מסמן בשקט מטרות ועושה אותן. ילד מתוק מאוד. אנחנו מאוד מתגעגעים אליו. המחנכת שלו סמדר, שגם ספדה לו, הייתה מאוד קשורה אליו. אני מרגיש שהוא ראה בשירות הקרבי את הדרך שלו להיכנס למרכז החברים והחברה. הוא נכנס לעזה חמש פעמים במהלך המלחמה, ובפעם האחרונה שהוא ביקר בבית הספר ביקשנו ממנו שישמור על עצמו. הוא סיפר שהוא עושה מה שצריך, והבנו שהוא חווה חוויות לא פשוטות".
"זה סיפור על נער שהחליט שהוא מצליח למרות כל האתגרים, בלי לוותר בדרך על טוב לב ועל החברים", מסכם אלבז. "זה מחמם את הלב וכואב שהוא עשה כל מה שהיה יכול, והרבה מעבר לזה, כדי לעשות את הכי טוב שהוא יכול. הייתה בו נחישות שלא מוותרת על החברות ועל אחרים, נחישות שעדיין מבינה שלא צריך לדרוך על אף אחד אחר. גם החברים שלו שפגשתי בשבעה סיפרו עד כמה השקט שלו הגיע ללבבות של כולם".
