חודשיים וחצי לאחר נפילתו של בן זוגה סמ"ר יונתן סביצקי, שנהרג בקרבות בשבוע הראשון ללחימה, סיפרה סגן עדי הראל ממודיעין לעיתון ידיעות אחרונות על הפעם האחרונה שנפגשו, ועל התוכניות שהיו להם לעתיד משותף שכבר לא יתממשו.
סביצקי, בן 21 בנופלו, היה לוחם ביחידה המובחרת אגוז. בבוקר ה-7 באוקטובר הוקפצה יחידתו של סביצקי למוצב כיסופים שהותקף, ונלחמו במשך שבע שעות בהן שחררו את החיילים במוצב ללא פגע. המחיר היה כבד: יונתן וחבריו עמית פלד ואלעד ששון נהרגו בקרב. "המפקד העיר אותם בבוקר ואמר להם 'תקומו, יש מלחמה'", סיפרה בשבוע שעבר אמו למודיעין NEWS, "ואז התקבלו שם החלטות מי נוסע לאן, כי לא היו הרבה כוחות שהיו זמינים. הוחלט ששולחים אותם למוצב בכיסופים, עם מטלה לשחרר את המוצב שהיה תחת שליטת מחבלים. הוא שלח את הודעה האחרונה שלו ב-11 בבוקר, שבה הוא כתב שהם בדרך לדרום אבל לא פירט לאן, והבטיח ליצור קשר בהקדם האפשרי".
את סוף השבוע האחרון לחייו בילו סביצקי והראל, מפקדת בחיל התותחנים המשרתת כעת בגבול רצועת עזה, יחד. "היינו אמורים להיות יחד כל הסופ"ש, אבל כבר בשישי בבוקר הוא הוקפץ לאיו"ש", סיפרה הראל לידיעות אחרונות. "ניצלתי את הזמן שהתפנה לי כדי לפגוש חברות ולצאת למסיבה. ישנתי אצל חברה, ובבוקר המפקדת שלי העירה אותי כדי להתכונן להקפצה. חייגתי ליונתן כדי להגיד לו שאני מפחדת ורציתי שירגיע אותי. הוא סיפר לי שהוא מוקפץ לדרום ולי הרגיש שיהיה בסדר. בגלל אופי השירות שלו הבנתי כבר שאי אפשר לחיות בדאגה תמידית, והראש שלי כבר היה עם החיילים שלי".
בהמשך מספיקים השניים לנהל שיחה נוספת, בת דקה בלבד, בזמן שהראל בעצמה כבר בדרך לדרום. בינתיים מתחילות לרוץ השמועות בקבוצות הוואטספ, וביום שני בלילה היא מקבלת את הבשורה המרה. "היה מאוחר וניסיתי לישון. המפקדת שלי הגיעה והודיעה לי שיונתן נהרג. בהתחלה חשבתי שאני חולמת, שזה לא יכול להיות. אחר כך שאלתי מאיפה המידע, אולי זו טעות, אבל תוך כמה דקות הבנתי שהמידע מהימן. הקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים, בכיתי כמו שבחיים לא בכיתי קודם. פתאום הבנתי שכל דבר היה האחרון שלנו, כל רגע, כל מילה וכל הודעה".
בשלב הזה חוזרת הראל למודיעין, היישר אל השבעה על בן זוגה בארבע השנים האחרונות, אותו הכירה במהלך קורס כושר קרבי ששניהם השתתפו בו. "היו לנו תוכניות לעתיד. מההתחלה היה ברור לנו שזה לנצח, שנתחתן ונקים משפחה. ככל שעברו השנים זה הפך להיות יותר מוחשי. הוא היה הבן אדם הכי מדהים שהכרתי, והוא לחם בגבורה באותה שבת", סיפרה.
מאז אותם ימים קשים של תחילת אוקטובר שבה הראל אל המחלקה עליה היא מפקדת, ממניעים אישיים וגם לאומיים. "חזרתי בעיקר כדי לא לאבד את עצמי. אחרי השבעה, שהייתה לופ של לחשוב על יונתן מהבוקר עד הלילה, אני רואה שהחיים ממשיכים ואני בבית, משתגעת, לא מצליחה ולא רוצה לעשות כלום. רציתי לחזור לעשייה. חזרתי גם בגלל כל הסיבות שבגללן התגייסתי ללוחמה מלכתחילה – אהבת המולדת, הצורך לתרום. הבנתי שזה גדול וחזק ממני. החיילים והמשימות נותנים לי כוחות, וככה הראש והדעת הולכים למקומות טובים. אבל האבל והעצב לא הולכים לשום מקום. הם איתי כל הזמן".
