ביום שישי האחרון צויין יום המאבק הבינלאומי באלימות במשפחה, תופעה חוצת מגזרים בארץ ובעולם, שגם במודיעין מקומה לא נפקד. אם בעבר נהוג היה לחשוב שמדובר בתופעה המתרחשת בעיקר בשכבות הסוציואקונומיות הנמוכות, הרי שסטיגמה זאת כבר חלפה מהעולם. לראיה, גם במודיעין, המדורגת באשכול סוציואקונומי 9, ישנם לא מעט מקרי אלימות במשפחה מדי שנה.
שוחחנו השבוע עם מרינה שדה, מנהלת האגף לשירותים חברתיים, ועם טלי גולדנברג, מנהלת תחום אלימות במשפחה באגף, שחושפות תמונת מצב לא פשוטה, וגם את המאמצים המרובים שמשקיעה העירייה, בשיתוף משטרת מודיעין, מול התופעה הקשה.
150 סיפורים בשנה
בשיחה עם מודיעין NEWS סיפרה השבוע גולדנברג כי המספרים גדולים ממה שהיה נהוג לחשוב. "יש לנו 150 משפחות מטופלות במהלך השנה. יותר נשים מטופלות מגברים, בערך 113 נשים בשנה האחרונה ו-35 גברים. בשנה האחרונה התרחבנו ואנחנו נותנו מענה גם לילדים שחשופים לאלימות, שזה תהליך לא פשוט ומורכב כי צריך הסכמה שני הורים לטיפול. זה משהו שרק התחיל, וכרגע יש לנו 8 ילדים ובני נוער".
ראיתן בשנתיים האחרונות עלייה בשל משבר הקורונה?
"אנחנו רואות בכל שנה איזושהי עלייה, לא יכולה להגיד שזה קשור ישירות לקורונה. גם העיר כל הזמן גדלה ואין לי יכולת להגדיר האם העלייה היא כי יש שכונות חדשות ויותר משפחות צעירות או שבגלל הקורונה. משנה לשנה אנחנו רואות שיש עלייה בפניות אלינו בתחום האלימות במשפחה".
יש מאפיינים משותפים מסויימים או שמדובר על משפחות מכל הקצוות?
"הפרופיל בעיר שלנו הוא בדרך כלל של אוכלוסייה חזקה, אוכלוסייה שעושה צעד של קניית דירה. לפעמים זה מכניס מתחים, מתחים כלכליים, התנתקות ממשפחה תומכת ומורחבת, ונוצר סיר לחץ יותר משמעותי בעיר כזאת, שהרבה פעמים לא גרים ליד המשפחה. יש לנו אבל פניות מכל הקשת החברתית. גם במכבים ורעות, שם האוכלוסייה יותר מבוגרת, יש לנו פניות. אפשר להגיד בהכללה שמדובר בעיר על זוגות שנשואים 10-15 שנה, אותם רואים אצלנו יותר. בשנים הראשונות לנישואים, בערך בשמונה השנים הראשונות, גם נשים וגם גברים פחות יוצאים עם זה החוצה. יש אמונה שמדובר בקשר חדש ואולי נוכל לתקן ולהצליח, אולי זה קרה רק פעם אחת ולא יקרה שוב, ולוקח זמן עד שפותחים את המעגל הזה של אלימות במשפחה ופונים לבקש עזרה".
איך מגיעות אליכם המשפחות?
"לפעמים זה מגיע אלינו גם לפני ההתערבות המשטרתית. יש לנו קשר מאוד טוב עם משטרת מודיעין. יש לנו נוהל עבודה של משרד הרווחה והמשרד לביטחון פנים, שנקרא נוהל טיוב, שנוצר לפני בערך חמש שנים אחרי מקרים שהמשטרה לא ידעה מה שידעו ברווחה. היום יש קשר, פעם בחודש נפגשים ודנים בנשים שנמצאות בסיכון בעיר. יש מקרים שמגיעים דרך המשטרה ויש הרבה מקרים שמגיעים דרך עובדות סוציאליות, קופות חולים, רופאי משפחה. היום רופאי משפחה וטיפות חלב עוברים הכשרות בנושא. בתי משפט מפנים זוגות שעוברים גירושים, וגם יש אנשים שמגיעים אלינו מתוך פרסום כמו הכתבה הזאת".
איך נראה השלב הראשוני כשהן מגיעות אליכן?
"יותר נשים מגיעות, כמו שציינתי, והן מגיעות בהתחלה לפגישת היכרות. הן יושבות עם עובדת סוציאלית מתחום אלימות במשפחה, שמתחילה בעדינות לשאול שאלות על החיים המשותפים ועל מה שהיא מתמודדת איתו. נשים לא פעם מגמדות אירועים שיכולים להיות לא פשוטים וקשים. אנחנו שואלים על אלימות פיזית, רגשית, כלכלית, מינית. לוקח לאישה זמן, גם כשהיא כבר הגיעה לפגישה איתנו, ואנחנו נותנות לזה לגיטימציה, גם אם לא הכל נאמר בפגישה הראשונה. אנחנו מציעות תהליך טיפולי. אנחנו מאמינות בטיפול, בזה שכאשר פותחים את המעגל הזה משהו משתנה. גם בכימיה של המשפחה, שיש איזו הבנה שדי ולא עושים שוב את אותו הדבר. אנחנו מזמינות את האישה לטיפול שבועי. היא יכולה להגיד שהיא רוצה שגם הבעל יבוא לטיפול, אבל אם אין תלונה במשטרה אנחנו עונות להן שהבעל צריך לרצות לבוא ולהרים את הטלפון בעצמו ולהגיע לטיפול. הטיפול הוא בנפרד, כי ההבנה היא שגם התוקפן הוא לא פעם קורבן של נסיבות חיים. זו לא סטיגמה. גם גבר אלים היה לא פעם ילד שפגעו בו, שנחשף לתקשורת לא בריאה. זה מה שמגיע לחדר הטיפולים".
מה אתן שומעות מגברים כאלו?
"אנחנו שומעות על קושי, על חוסר יכולת לתקשר תחושות ורגשות, או בכלל לזהות אותם ולהגיד 'קשה לי, אני במצוקה. אני מקנא, אני חסר אונים, אני רואה אותה מצליחה בעבודה ונפגשת עם חברות ומאוד קשה לי'. כשאנחנו פורשות את מנעד הרגשות הם לומדים להשתמש ולבטא אותם. לגבר ישראלי מאוד קשה להגיד את זה. אנחנו נותנות לזה המון לגיטימציה במפגש הטיפולי".
שדה: "אין ספק שהרבה גברים מגיעים לטיפול לא מרצון אלא בצל החוק, דרך שירות מבחן, שמאלץ אותם להגיע להליך טיפולי".
ובנסיבות כאלו יש טעם בטיפול?
גולדנברג: "בהחלט, אנחנו תמיד אומרות להם שאנחנו מציעות להם הזדמנות. המלצת שירות המבחן היא שתגיע לשנת טיפול, אז קח את ההזדמנות. אנחנו לוקחים איתם אירוע ומפרקים לרגש שעולה ולתגובה. אירוע בכביש, בבית, בעבודה ונראה איזו פרשנות הוא נותן לאירוע. אילו תגובות ורגשות עולים. זה עצוב לראות כמה הם לא מחוברים למקומות של רגשות כואבים, של חוסר אונים. לא אגיד שלאישה זה קל, אבל בנטייה שלהן הן נוטות להביא את זה יותר מול חברות. גברים מאוד בודדים בקטע הזה".
כמה מאותם גברים מגיעים לטיפול?
גולדנברג: "לצערי, אם מגיעות אלינו בערך 120 נשים בשנה, אז רק שליש מהבעלים מגיעים לטיפול. היינו רוצות שיגיעו 120 הגברים, אבל הם לא מגיעים ולפעמים נותרים לא רק ללא טיפול, אלא גם ללא אכיפה. אותם גברים, מחלקם הנשים שלהם ייפרדו מתישהו והם ימצאו את עצמם שוב עם אישה אחרת, ללא טיפול וללא תהליך של הגברת מודעות והבנה של מי אתה כגבר. כך ייוולד שם עוד סיפור של אלימות במשפחה".
יש מקרים שאתן יוצאות ממפגשים כאלו עם חשש שזה יסתיים ברצח?
"כן, אין לנו בעיר הרבה אירועים כאלה, אבל יש יותר ויותר. יש לנו בעיר שתי נשים שחזרו ממקלט לנשים מוכות. אנחנו גם דואגות לילדים שנחשפים לשיח אלים וקשה".
שדה: "יש גם את תהליך הערכת מסוכנות שאנחנו עושות, כדי לדעת באיזו רמת סיכון האישה נמצאת".
גולדנברג: "יש נשים שאנחנו אומרות להן שאנחנו מעריכות שהן בסיכון גבוה, וממליצות לצאת למקלט עם הילדים, ממליצות לדאוג לאיזשהו מרחב של אנשי קשר, תלוי מה עולה מבחינת הערכת המסוכנות".
שדה: "או שממליצות ללכת להליכים משפטיים כמו צווי הרחקה".
יש טלפונים מנשים כאלו שאומרות "עכשיו זה קורה"?
גולדנברג: "כמו שאמרתי, יש לנו נוהל עבודה עם המשטרה, נוהל של נשים בסיכון גבוה. אנחנו בקשר רציף איתם ונפגשים פעם בחודש. יש לנו רשימה בה יש כיום 15 נשים שהן בסיכון גבוה מבחינתנו. כשאנחנו מכניסות אותן לנוהל, אנשי המשטרה מכניסים אותן לרשימה במוקד שלהם, וברגע שאחת מהן מתקשרת הם מזהים את המספר שלה וייתנו מענה יותר מהיר. אם האישה אומרת 'אני מפחדת', הם יעשו סיור ליד הבית. בשנים האחרונות יש לנו עבודה מאוד טובה ומועילה עם המשטרה. אגב, יש גם קשישות וקשישים שנכנסים לזה. לפני כמה שנים היה כאן רצח והתאבדות".
שדה: "אלימות זוגית יכולה להופיע גם בגילאים מבוגרים, ויש לנו יחידה באגף לטיפול בקשישים".
לזהות אלימות שקופה
אמנם השיח הציבורי סוער לעיתים בעקבות עונשים מקילים שמקבלים גברים שפגעו בנשים, אבל מבחינת שדה וגולדנברג המצב נמצא בשיפור מתמיד.
יש "הפי אנד" למשפחות האלו או שזו עבודה סיזיפית עם תוצאות כתובות מראש?
גולדנברג: "תלוי למה אתה קורא תוצאות. אני יכולה להגיד שזו עבודה שלא נגמרת, שגם מטופלים ומטופלות מבינים שבשביל לעשות שינוי צריך להמשיך את העבודה כל הזמן. לאדם שהיה רגיל להשתמש בכוח הזרוע או כוח המילה שלו, מאוד קשה לו לעשות את השינוי. אני כן מאמינה שפנייה למשטרה ביחד עם פנייה לטיפול זה השילוב המנצח. אם הבעל אלים פיזית והאישה לא תגיש תלונה, קשה לי להאמין שנגיע לאיזושהי רמה של הצלחה. ההצלחה היא בשילוב הכוחות כין אכיפה וטיפול. זו האמונה שלי. גם כהורה אנחנו יודעים שאם נכה את הילד יש חוק נגדנו בעניין הזה, זה מה שעזר להפסיק את האלימות. זה תהליך חברתי, ואי אפשר לנתק מהאלימות הכללית, אבל פה יש חוק שהוא לטובת האישה. אם אישה מגישה תלונה זה לא היא נגדו, אלא המדינה נגדו. המחוקק הבין שצריך להוציא את האישה מהמשוואה, וברגע שהגישה תלונה אז המדינה נגדו והוא לא יכול להפעיל עליה לחץ שתבטל את התלונה".
שדה: "צריך לומר שאמנם האלימות הפיזית היא זו שמזעזעת אותנו, אבל זה הקצה. יש הרבה מאוד מכות שלא מסתיימות ברצח. יש הרבה מאוד סוגי אלימות אחרים שיותר שקופים ולא נראים החוצה, אבל מאוד בולטים. במיוחד אלימות רגשית, היום גם כלכלית וטכנולוגית".
ואיך מאתרים?
גולדנברג: "הדבר שהכי עוזר לנו זו חשיפה לכמה שיותר אנשים, מתוך אמונה שנשים יקראו את הכתבה ויידעו שיש יד מושטת ואיש מקצוע לפנות אליו. במקרה של אלימות רגשית או אלימות טכנולוגית, אם הן לא ידברו אף אחד לא יוכל לדעת על זה. אם אישה או גבר לא יבינו שהם צריכים עזרה, הם לא יפסיקו את המעגל הזה".
בהיבט זה התחדשו לאחרונה באגף בשתי יוזמות חדשות – הכשרת "שומרי סף" והשקת לומדה חדשה, פרי יוזמתו של מחזיק תיק השירותים החברתיים עמיעד טאוב.
גולדנברג: "לא פעם אנחנו מקבלות טלפון מקוסמטיקאית, נהג מונית, ממכון כושר או ממורה שפגש אישה ושמע משהו. לאחרונה התקשרו ממכון כושר ואמרו שראו כמה האישה מבוהלת ולא ידעו איך לגשת ולשאול. אז בנינו לומדה שמונגשת ויכולה להיות בנייד של כל מי שירצה, ויש בה סרטון ושאלות-תשובות איך לפנות ולהציע עזרה. יש המון נותני שירותים שהם בעצם חזית שיכולה לפגוש נשים שסובלות מאלימות. בנינו כלי שיילמד איך לזהות ואיך לגשת ומה להגיד".
שדה: "הסרטון והלומדה למעשה מכוונים לכל אדם שבסיטואציה כזו או אחרת יכול מתוך דיבור לזהות אישה כזאת, מתוך תלונה שלה על משהו, או שלא היה לה כסף ועוד סיטואציות שאנחנו ממחישים בסרטון. כל אחד יבין שגם בכוחו לזהות, שיבין מה בכוחו לעשות בתוך סיטואציה כזאת. גם איך להגיב וגם למי לפנות. בסופו של דבר, אם אנחנו רוצים לפרוץ את מעגלי האלימות בתוך בתים, אנחנו צריכים כמה שיותר אנשים קשובים ועירניים למה שקורה מולם. ואני לא מדברת על צרחות ששומעים מהבית של השכנים, אלא על סיטואציות הרבה יותר מינוריות בחיים, שאלמלא המודעות הזאת לא היית יודע שצריך בכלל להתערב. אם אישה שואלת חברה 'למה יצאת מקבוצת הוואטספ של העבודה?", והיא עונה לה 'כי בעלי לא אוהב שאני שם, כי פעם מישהו כתב לי שם משהו', אז מה? הוא אומר לך מה לעשות? זה יכולה להיות סיטואציה קטנה מאוד שמעידה על אישה שנאלצת להיכנע לרצון בעלה, ועם המודעות החברה יכולה לזהות. זה הרעיון של התוכנה הזאת. לגייס כמה שיותר אנשים, לתת להם ידע ולעזור להם לפעול".
גולדנברג: "אנחנו עוברים כיום שינוי חברתי. פעם היו אומרים שלא מכבסים כביסה מלוכלכת בחוץ. היום הגישה היא אחרת. כבר לא להגיד ש'השכנים האלה תמיד צרחו', כי אלו בדיוק המקומות שכבר הבנו שבהם קורים הדברים האלה. היום באים מעמדה אחרת. תגידו משהו, תתחילו לפרוץ את המעגל הזה".
