הנבחרת הלאומית עד גיל 19 קבעה היסטוריה. יותר מפעם אחת. אפילו שר הספורט חילי טרופר קפץ על העגלה בחדווה. רגע לפני בחירות, סלפי עם גלוך יכול לעשות פלאים למוניטין. אבל היה גם כדורגל באירוע הנוצץ ביותר מאז גראנד סלאם מונגוליה בג'ודו. טרנבה, סלובקיה, על הבמה המרכזית, עם ציידי כישרונות רעבים לשמות ועיתונאים מהקצה השני של הגלובוס. עם כל הכבוד לאינסטגרם והטיקטוק, זה עדיין לא שידור ישיר מחוף אל חוף. ילדים עם חלב על השפתיים יצאו לחפש אתונות ומצאו מלוכה. זה התחיל עם ניצחון ראשון אי פעם בטורניר, על אוסטריה, המשיך עם העפלה לחצי גמר היורו והבטחת המקום במונדיאליטו, שעתיד להיערך באינדונזיה בקיץ הבא, לראשונה אי פעם, והסתיים עם ניצחון על צרפת החזקה והעפלה לגמר הטורניר. כמובן, לראשונה אי פעם. אחרי 74 שנים באמת הגיע הזמן שנטעם מהצד הזה של הכדורגל שכולם מדברים עליו. אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, אבל הפעם היה זה אופיר חיים, מאמן הנבחרת, שהצילנו מידם. לפחות עד שבאה ידם של האנגלים. למעשה, רגלם. ואיזו רגל, כל רגל בול עץ. בתחילה הם נדמו כהורים המלווים את ילדיהם לכיתה א'. אבל בתשעים דקות, לפחות, הממזרים הצנומים בכחול-לבן עשו לחבר'ה ממולדת הכדורגל בית ספר. אז הנערים שיחקו לפנינו, והם שיחקו מופלא. הם הפסידו לאנגליה בהארכה, אבל אפילו ההפסד הזה היה מתוק כמעט כמו ניצחון.

"התחושות עילאיות", סיפר השבוע שחקן הנבחרת עילאי תומר ממודיעין, "זה הישג גדול למדינה. היה רעש בתקשורת, הרגשנו שכל המדינה עלינו. מעודדים, רוצים בהצלחתנו. ניסינו לשמח אותם כמה שיכולנו. עשינו את המקסימום. זאת חוויה גדולה, משהו שמעצים אותך בתור שחקן. לנבחרת ישראל לא יוצא להגיע לשלבים האלה. לא כל שחקן זוכה למצוא את עצמו במעמד כזה. הצלחנו לשמח אומה שלמה, אין יותר שמח מזה".

יש לחץ?

"אירוע כזה, טורניר כזה, מעמד כזה, ברור שזה מרגש. מנסים להתייחס לזה כמו אל משחק רגיל, עוד משחק, אבל זה לא קל. קשה להתעלם מהמשמעויות, מהציפיות. זה כן נוגע, אבל כשאני עולה על כר הדשא הכל נשכח. אני שם את זה בצד ונותן הכל".

"כשהחברים חוגגים הוא הולך לישון"

חילי טרופר ניצל את הרגע, ועכשיו זאת ההזדמנות של חיים ביבס, שלא שכח לפרגן לילד ממודיעין ערב משחק הגמר. עילאי תומר, בשר מבשרה של העיר, עשה את צעדיו הראשונים בעירוני המקומית. בגיל עשר הוא צד את עיניו של דורון ישראלי, סקאוט מכבי תל אביב, ומשם הדרך לקריית שלום הייתה קצרה. מים רבים עברו בנהר מאז, כדורים עפו מעל הגדר, חלק נתקעו על הגג. החלוץ הפך למגן, המגן הפך להבטחה הגדולה של דורו. לא פחות. משחק מול יריבים שגדולים ממנו בראש ובשנתיים, אפילו שלוש, לא כולל החופש הגדול. וזה לא שהוא יכול להם. ספק אם הם יכולים לו. כושר גופני של אנטילופה, מהירות של ברדלס. חלוץ בתחפושת של מגן. גולסה וריקן קראו לו "בייבי קרבאחל".  25 הופעות במדים הלאומיים, קפטן נבחרת הנוער עד גיל 18, חוזה מקצועני כבר בגיל 14. ולחשוב שהוא בכלל הרהר בשלב כלשהו על פרישה מכדורגל.

"הוא שחקן כדורגל, שמונה וחצי בבוקר בשבת כבר במגרש. לא יוצא לבלות. כל החברים חוגגים והוא צריך לישון. זה גיל של חיי חברה, חברים וחברות, ים, בריכה. והוא? כלום. זאת השקעה מטורפת", כך מתאר מני תומר, אבא גאה, בשיחה השבוע עם מודיעין NEWS. "אני לא מכיר ילד בגיל שלו שיכול לעבור דבר כזה. הוא לא הספיק להיות ילד. אחרי אימונים שנגמרו בשמונה בערב, הוא לקח מורים פרטיים עד אחת בלילה וסיים בגרות בהצטיינות מלאה. היו לו דאונים והוא נשבר. הייתי אומר לו 'אתה חי בסרט, אתה חי בחלום. ילדים חולמים על זה'. היום הוא מתחיל לקטוף את הפירות, ליהנות מההשקעה. הנה, אחרי אליפות אירופה הצטרפו לו עוד שלושת אלפים עוקבים באינסטגרם".

זאת השקעה מטורפת גם שלכם.

"אשתי לא הייתה באה למשחקים בהתחלה. כשהתחיל להיות רציני היא הצטרפה פעם- פעמיים והשתגעה. כל האימהות ומשרוקיות ושירים ורוקדים וחגיגות. קרנבל. נשאבים לזה. שנים שהמשחקים שלו הם הבילוי שלנו. כולנו התגייסנו לזה, כולנו עוברים את מה שהוא עובר. תודה לאלוהים שאין לי עוד בן. לא הייתי יכול לעבור את הדבר הזה שוב. אנחנו משפחה מאד דוחפת, כולנו התגייסנו, אם זאת אשתי עם התזונה והכביסות, ואני בהסעות. אפילו האחיות שלו דוחפות לא להוריד את הראש ולהמשיך. גם כשנשברים ויש תקופות שלא הכל הולך וקורה שמחמיצים איזה כדור. הקטע המנטלי מאד חשוב. היום הוא עם מאמני כושר צמודים, פעמיים-שלוש בשבוע אימוני כוח, פסיכולוג ספורט שעובד איתו. כל המעטפת כדי שיהיה לו שקט תעשייתי כדי להצליח. שיגשים את החלום שלו. ובמאמר מוסגר, גם של האבא".

מה הלאה?

"יש לו חוזה לעוד שנתיים במכבי תל אביב. שנה הבאה בטח יבקשו לחדש. יש הצעות, גם מליגת העל וגם מליגה לאומית. מכבי דורשים שיקבל דקות, ובצדק מבחינתם. אנחנו כן חושבים שהוא צריך כבר לשחק בבוגרים. הוא רגיל לקפוץ, חבל לעצור עכשיו. צריך למצוא נוסחה שכולם ירוויחו. אני מניח שהוא כן ימצא קבוצה בליגת העל. עם הנוער הוא סיים. בטורניר הזה הוא שיחק עם שחקנים גורילות, גיל 19, אנגליה, צרפת, עכשיו לבוא ולרדת לנוער זה לא לעניין. הוא מיצה. צריך להסתכל הלאה, על המדרגה הבאה".

"קראו לי לדגל"

ארבע הופעות רשם עילאי תומר באליפות אירופה עד גיל 19. הוא חגג 18 רק לא מזמן,  קפטן נוער ב', אבל כרגיל, קופץ למעלה כאילו הוא בווק מוקף בנודלס. עד לפני שבועיים זה היה מזל טוב, יום הולדת. היום זה כבר מזל טוב, מקום שני באירופה. אהלן-אהלן, המשך בטוח יבוא. השאלה היא איפה. את מה שראה דורון ישראלי לפני עשור, רואה עכשיו מרקו ואן משהו, הגרסה שלו מאייאקס. בין חלוץ הגנתי למגן התקפי, חרוץ, נחוש ומחוייב לסמל. בגמר הוא בכלל לא היה אמור לשחק, אחרי שמתח את שריר הירך האחורי בקרב ההירואי מול צרפת, אבל מי שצוחק על הגיל צוחק על הרוב. או לפחות מחייך חיוך קטן בזווית הפה, מיישיר מבט אל הקושי, עולה אל המגרש ונותן את מה שאפשר לתת רק בכדורגל – מאתיים אחוז.

"מול צרפת שיחקתי בכנף, הרגשתי בבית. הייתי בעבר כנף, חלוץ, הפן ההתקפי שלי מאד חזק. לשמחתי, אופיר חיים שילב אותי מקדימה וזה הזכיר נשכחות. נפצעתי במשחק הזה, לא הייתי אמור לשחק בגמר, אבל המגן השני מתח את שריר וקראו לי לדגל. נכנסתי ועשיתי את המיטב. הכל בשביל הנבחרת. הרגשתי שאם הגענו עד לכאן, וצריכים אותי, אני צריך לתת פוש אחרון".

האמנתם שתשברו כל שיא אפשרי?

"ממשחק למשחק צברנו ביטחון בתור קבוצה. לאט-לאט התחלנו גם להאמין שאנחנו יכולים להגיע לגמר. והצלחנו. בסופו של דבר, עשינו את זה. סוד הקסם שלנו זה המאמן, אופיר חיים, שמעבר לזה שהוא מאמן, הוא בן אדם וואו. כמו חבר, אפשר לדבר איתו חופשי, כמו אח, הוא נותן את תחושת הביטחון. מה שאפיין אותנו בתור נבחרת זה הביחד, אחד בשביל השני. אין אגו בנבחרת, וזה מה שעזר לנו לעשות היסטוריה".

איך אתה מסכם את הטורניר ברמה האישית?

"היה לי טורניר טוב מאד. עשיתי את ההכנה הכי טובה, באתי מרוכז, לעשות את המקסימום, לא להתרגש מהבמה, מהשחקנים שממול. אני חושב שהצלחתי להציג את היכולת שלי כמו שאני מצפה מעצמי".

לתת גול או לעצור שער בטוח?

"שניהם מיוחדים בצורה שונה. אין כמו לתת גול, אבל לעצור כדור מלהיכנס לשער זה מדהים".

אז השינוי בעמדה מתאים לך?

"אני עושה את מה שרציתי תמיד לעשות. לשחק כדורגל ולהגיע למקומות גדולים. אני מגן תוקף, מאד מודרני. היכולות שלי יותר התקפיות, אני תומך המון בהתקפה וגם הגנתי כשצריך. כשאני בא מאחורה עם הפנים אני מצליח לבוא לידי ביטוי. אני מייצר מהירות, וזה מתאים לי".

מודל לחיקוי?

"אלי דסה. אני מסתכל עליו משחק, לומד ומנסה לחקות חלק מהדברים".

העתיד?

"אני מכוון להגיע לטופ, אני מקווה לצאת לאירופה. רוצה להגיע הכי רחוק, למועדונים הכי גדולים שיש".

אחרי ההישג האדיר באליפות אירופה כבר אין שום ספק – העתיד שייך לצעירים, ויפה דקה אחת קודם. אבל אם הם מרחיקים לראות, זה הרבה בגלל שהם עומדים על כתפיהם של ענקים. אבי נמני, למשל. גדל במכבי תל אביב והפך לאחד הסמלים הגדולים של המועדון. שיחק באנגליה ובספרד, אירופה לא זרה לו. את הקשרים שהוא יצר גם מומחה לקוביות הונגריות יתקשה לפרום. וכן, גם הוא שיחק מגן שמאלי. פעמיים בערך, אצל שלמה שרף, בנבחרת ישראל, אז הוא יודע על מה מדובר. נקודות ההשקה לא מעטות. אחת מהן משמעותית במיוחד – הוא הסוכן של עילאי. אפשר להניח שצפויה לו הרבה עבודה בקיץ. אבל אבי זה אבי: אם הוא מכדרר מסתכלים, אם הוא מדבר מקשיבים טוב-טוב.

"לחזות את העתיד אני לא יודע", אמר השבוע נמני, "הוא מתפתח בצורה נהדרת. הוא תמיד צעיר מכולם, מהנערים ועד הנוער. זאת הבעת אמון גדולה. הסיטואציה מאד חיובית. הקריירה מתפתחת יפה ומהר. צריך תמיד לשאוף להשתפר ולהתקדם. הוא סופר מקצוען, עם רגליים על הקרקע, איכותי, אינטליגנט. מבחינת האישיות יש לו את כל מה שצריך. הסיכוי שלו להצליח גבוה, אבל צריך גם מזל".

שנה הבאה?

"הוא שייך למכבי תל אביב, יש לו חוזה. אי אפשר לעשות שום דבר חד צדדי. הוא צריך להתפתח, בלי לדלג. להשתפשף, להשתדרג. להמשיך למונדיאל. אני אעשה את כל מה שצריך כדי שהוא ימשיך בכיוון הנכון. בכיוון הזה, בקצב הזה, השמיים הם הגבול מבחינתו".