בוקר אחד, לפני שלוש שנים, עוד לפני משבר הקורונה, מצא את עצמו רמי שולר, מוזיקאי ממודיעין, מול יומן הופעות ריק לחלוטין. הייתה זו הפעם ראשונה בקריירה הארוכה של שולר בה מצא את עצמו נטול תעסוקה. כמיטב הקלישאות, גם במקרה הזה הובילה נקודת המשבר לדרך חדשה, כאשר בימים אלו משיק שולר את ספרו הראשון – "להיות מוזיקאי" – בו הוא מנסה לתת מניסיונו ועצותיו למוזיקאים צעירים בתחילת דרכם.

שולר הוא מוזיקאי מקצועי מזה למעלה מ-30 שנה, בהן ניגן והופיע באינספור הפקות, הקליט עם טובי המוזיקאים בארץ ואף הוציא אלבומי סולו. הוא בן 54, נשוי ואב לשניים, שנולד בקיבוץ שמיר ומנגן בשלל כלים – כלי הקשה, מריבמה, ויברפון ופסנתר  – וגם מלחין ומעבד שאף זכה בשנת 2012 בפרס ראש הממשלה לקומפוזיציה בתחומי הג'אז. הולא למד בבית ספר למוזיקה בניו יורק, הוציא שישה אלבומי סולו, הלחין מוזיקה להצגות וסרטים ומופעי מחול, ומנהל ומעבד מוזיקלי של הרכבי מגמת המוזיקה בתיכון עירוני א' במודיעין.

בלדה לעוזב הקיבוץ

פגשנו השבוע את שולר בביתו במודיעין, באולפן ההקלטות הפרטי שלו. "במקור אני מגיע מקיבוץ שמיר, כל החינוך המוזיקלי שלי התחיל בצפון, ואחרי זה הייתי נוסע ללמוד אצל מורים במרכז הארץ. בצבא הייתי בתזמורת חיל האוויר, שהייתה בית ספר למוזיקה מכל הבחינות עם מיטב הנגנים והמוזיקאים. לילד שמגיע מהצפון זאת הייתה חוויה גדולה. אחרי הצבא התלבטתי אם אני נשאר בקיבוץ ומשלב את המוזיקה, או יוצא לכיוון של קריירה מוזיקלית. מהר מאוד הבנתי שזה לא בשבילי להישאר בקיבוץ, והודעתי שאני עוזב. בצבא יצרתי קצת קשרים עם כל מיני אנשים בתעשייה, לקחתי את הסיכון, הכירו אותי ולקחו אותי והתחלתי לעבוד בתחום המוזיקה. עם הזמן יכולתי ממש להחזיק את עצמי רק ממוזיקה. השנים הראשונות  שלי בתעשייה היו יותר קשות ולוקח זמן עד שאתה מצליח להתברג, אבל הייתי מאוד שלם עם ההחלטה שלי.  במשך שנים הופעתי עם אמנים רבים. אני חי ממוזיקה, רק ממוזיקה. זה מרגיש שזה הייעוד שלי, הדבר שאני יודע לעשות הכי טוב".

שולר התחיל כנגן כלי הקשה ואחר כך עבר לכלים נוספים כמו וויברפון ומרימבה, ואחר כך גם לפסנתר. "ראיתי שאני מאוד אוהב את הנושא של הלחנה, זה מאוד מדבר אלי. גם הלחנה וגם עיבוד, ובמקביל פיתחתי את הצד הזה. הוצאתי כמה אלבומים של חומרים מקוריים שלי. אני עושה מופעי סולו שלי לבד כבר 20 שנה, גם לילדים גם למבוגרים. בנוסף, אני עובד המון עם חינוך מיוחד וזה חלק גדול ממני, זה הבייבי שלי. שנים שאני עובד עם אקי"ם. כל שנה יש לי 30 הופעות דרך המסגרות של אקי"ם. אני רואה מה המוזיקה עושה לאנשים האלה, זה לא ייאמן. אנשים שלא מגיבים ולא יכולים לזוז, וברגע שמתחילים לנגן רואים את העיניים שלהם נדלקות וחיוך ענק על הפרצוף".

במהלך הקריירה הארוכה שלו יצא לשולר ללוות מוזיקאים מהשורה הראשונה בארץ, ביניהם גלי עטרי וצביקה פיק, אורנה ומשה דץ, רמי קליינשטיין ורבים אחרים. "מגון הכלים שלי מאוד נרחב", אומר שולר, "גם עכשיו אני קשור לכמה הפקות חדשות. בדיוק אתמול סגרו איתי הפקה נחמדה של שירי לאה גולדברג עם עוזי פוקס ואסף אשתר. בנוסף, אני משתף פעולה עם אמנים מקומיים ממודיעין.  למשל עכשיו יש מופע חדש שאני מעלה עם קלריסה טייטל, יחד עם אברהם מצליח המוזיקאי ועם עדן חדד, זמרת מהאזור. בנוסף, התחלתי לנהל הרכב של נגנים חובבים מהאזור. כל אחד בא ממקצוע אחר ופעם בשבוע נפגשים. זה כיף גדול.  אני מתנדב פה הרבה, עושה הופעות לקשישים ולניצולי שואה. ההתנדבות עושה לי טוב. אני מנגן בהתנדבות לפעמים בתל השומר במחלקות וזה מאוד מרגש".

התגלות ביער

הספר שכתב – "להיות מוזיקאי" – נולד כאמור מתוך אותה נקודת שבר לפני כשלוש שנים. "הספר זה דבר שהתגלגל לבד", מספר שולר, "זה לא היה החלום שלי לכתוב ספר. עד לפני שנתיים זה בכלל לא היה בתוכנית. מה לי ולספר? אני מוזיקאי. אבל לפני שלוש שנים מצאתי את עצמי, בפעם ראשונה אחרי 30 שנה, מתעורר בוקר אחד והיומן שלי ריק מהופעות. זה קרה עוד לפני הקורונה. אני חי בעיקר מהופעות, ומצאתי את עצמי מכל מיני סיבות עם יומן ריק לגמרי. זה לא קרה לי מעולם. התחלתי לשאול את עצמי הרבה שאלות. היה לי משבר מאוד גדול. שבועות שהסתובבתי. אני לא זוכר את עצמי בתקופה כל כך קשה.  יום אחד עשיתי הליכה ביער, ופתאום הבנתי, כמו בהתגלות, שזה לא בא סתם. יש לזה סיבה.  כנראה שזה היה סימן שאני צריך לעבור שינוי. אני לא בן אדם דתי ולא שומר מצוות, אבל אני כן מאמין שיש משהו שמכוון אותנו. אני כן בן אדם שהרוחניות חשובה לו. חשבתי שזה לא קורה סתם, כנראה שמשהו בהתנהלות שלי צריך להשתנות כדי שאני לא אחזור למצב הזה".

מפה התחיל שולר תהליך ארוך, שהסתיים בהוצאת הספר לאור. "התחלתי להקשיב לסרטונים של הגשמה עצמית, נפגשתי עם מנטור שמאוד התחברתי אליו – אייל אברהם לוי. התחלתי תהליך, עשיתי קורס הגשמה עצמית כדי להבין מה אני רוצה ולאן אני שואף, והגעתי להמון תובנות. אמרתי לעצמי שאם זה עשה לי כזה שינוי  לטובה, אני חייב לשתף את זה כדי שעוד אנשים יוכלו ללמוד מזה. חוץ מזה, חשבתי על זה שכמו שאני בגיל שלי עובר את המשבר הזה, יש אינספור מוזיקאים שחווים אותו דבר. להוציא את זה יכול לעזור לעוד אנשים, אז החלטתי לשתף את מה שאני חוויתי והתחלתי לכתוב. הייתי עושה הליכת בוקר, תופס שולחן וכותב את המחשבות שלי. לא חשבתי עדיין על ספר. כשהדפים הצטברו והתובנות התרבו, חשבתי שזה דבר שחשוב לכתוב אותו בצורה יותר מסודרת. אמרתי לעצמי שרק הסיפור שלי לא יספיק, ולכן החלטתי לעשות ראיונות עם מוזיקאים ולשמוע גם את הסיפור שלהם".

שולר הכין רשימה של מוזיקאים ואנשי תעשייה שהכיר ושאותם רצה לראיין, ומשם הפרויקט החדש צבר תאוצה. "זאת הייתה חוויה מאוד מיוחדת", הוא מספר, "הייתה היענות ממש מלאה. אנשים שיתפו בתובנות שלהם על עולם המוזיקה. למשל, ריקי גל, שחשבתי שאבוא אליה לחצי שעה ובסוף ישבתי אצלה שעה וחצי והיא סיפרה הרבה. המרואיינים שלי הם מכל הז'אנרים, החל מאביהו מדינה ועד לנגני ג'אז. גם חדשים וגם ותיקים. מאלון עדר ועד דורית ראובני. מתחומים שונים וסגנונות שונים. ולא רק מוזיקאים, אלא גם מפיקים ואנשי סאונד.  רציתי לנגוע בכל התחומים, כאשר המטרה המרכזית היא שהספר יעזור למוזיקאים צעירים בתחילת דרכם.  אנשים שסיימו את בית הספר רימון, להקות צבאיות, אקדמיה למוזיקה,  ושרוצים לעשות את הצעדים הראשונים שלהם בעולם המוזיקה, יוכלו לקבל טיפים. מעבר לסיפור האישי שלהם, המרואיינים גם נותנים טיפים: מה הם עשו, מה כדאי לעשות, איך לעשות וכולי. בספר יש את הצד הזה של לעזור לאנשים וגם את הסיפור שלי".

אילו תגובות אתה מקבל על הספר?

"אני מקבל תגובות כמו 'חבל שלא ראיתי את זה קודם', או 'אם הספר היה מתפרסם קודם הוא היה עוזר לי והיה חוסך לי הרבה טעויות שעשיתי'.  אני מאוד שמח מהתגובות שאני מקבל מאנשים שקראו את הספר. אומרים לי שהספר נפלא ועוזר למי שצריך".

כדי לממן  את הוצאת הספר גייס שולר את הכסף באמצעות  גיוס המונים. "הופתעתי", הוא אומר, "לא רק שהגעתי לסכום שרציתי, אלא עברתי אותו. כעת, בזכות הריאיון הזה, אולי אנשים שלא שמעו על הספר יגיעו אליו.  אני מאוד רוצה שהספר הזה יגיע לעוד מוזיקאים צעירים".

כיאה לתקופתנו, גם מקומה של שנת הקורונה לא נפקד מהספר. "התחלתי לכתוב את הספר לפני פרוץ הקורונה, ונכנסתי איתו לתוך המשבר. הספר הציל אותי בתקופת הקורונה.  החלטתי להתייחס לקורונה בספר כי היא לקחה חלק כל כך חשוב בתעשיית המוזיקה.  דיברתי עם אנשים ורציתי לדעת מה היא עשתה להם. יש אנשים שהקורונה דפקה להם את הצורה, בעיקר חברות הגברה שאכלו אותה בגדול. לעומת זאת, יש אנשים שזה עשה להם טוב. פתאום היה להם זמן ליצור, לכתוב מוזיקה, להיות עם המשפחה. היה משבר גדול בענף מבחינה כלכלית. כמעט כולם נפגעו. גם אני, כמובן. לא היו הופעות, היו ביטולים. היום יש התאוששות ואני מקווה שזה ימשיך ככה. מרגישים את הרעב של הקהל להופעות אחרי שנתיים. זה כיף גדול".

לסיום, מה המסר שלך למוזיקאים בתחילת דרכם?

"הענף הזה הוא ענף מאוד קשה ומאוד תובעני ותחרותי, שלא פשוט להצליח בו, אבל אם זה בוער בך וזה החלום שלך והייעוד שלך ומוזיקה זה החיים שלך אתה חייב לפחות לנסות. אולי תראה שזה לא מתאים לך בסוף, אבל אם זה בוער בך אתה חייב לנסות את זה. כי עם כל הקושי, לא הייתי מחליף את המוזיקה בשום מקצוע בעולם. למרות הקשיים בהחלט שווה לנסות. יש הרבה שמשלבים את המוזיקה עם דברים נוספים, כי ביטחון כלכלי מאוד משמעותי ואני מדבר  עליו בספר. מוזיקה זה בנשמה. זה כמו חיידק שאם יש לך אותו אתה חייב ללכת על זה".