האמת היא שאני לא מצליח להבין את כל סיפור רמת החיים של רוב אזרחי המדינה. אני צורך את כל העיתונות הכלכלית במדיות השונות, ועדיין אין לי תשובה חד משמעית לנס הכלכלי המתרחש כאן. העיניים רואות שעם ישראל חי ובועט בכל המובנים הכלכליים. לא קל לרבים, אבל בשורה התחתונה נראה שמצבנו לא רע.
הרושם הזה אינו מתקבל רק ממראה מאות אלפי המכוניות החדשות העולות מדי שנה על הכבישים, ומכך שבלתי אפשרי להזמין מקום במסעדה בסופי שבוע. בתי המלון והצימרים מלאים ובמחירים מהגבוהים בעולם. מחירי הדירות מזנקים ועדיין בקושי ניתן למצוא דירה פנויה למכירה, וכשיש כזאת בעל הבית כמעט שאינו מוכן להוריד שקל מהמחיר. שוק של מוכרים בלבד.
לא גדלתי עם כפית זהב בפה, ההיפך הוא הנכון. את כל שנות ילדותי ונערותי ביליתי בעיירת הפיתוח שבה נולדתי. ידענו מחסור, אבל לא הרגשנו עניים. לכולם לא היה, ומכאן נדמה היה שכל העולם באותו מצב.
אין ספק שבני העשרים/שלושים ואפילו ארבעים אינם יכולים לרכוש לעצמם קורת גג ללא סיוע הורים ומשכנתאות והלוואות, ההופכות אותם לשבויים כלכליים לשארית ימיהם. אחד התפקידים הראשונים של מדינה הוא לדאוג לכך שכל אזרח יזכה לקורת גג, וזאת מבלי להפוך את ישראל למדינה קומוניסטית. זו זכות יסוד ובלתי אפשרי לממש אותה ללא סיוע חיצוני, גם אם שני בני זוג יעבדו סביב השעון.
התחושה הפרטית היא שכל אחד לעצמו ועל כל פרט למצוא לעצמו את הנתיב, שלא לומר הקומבינה, שתאפשר למשפחתו לגמור את החודש ללא קרקורי רעב. ואחרי שאמרנו את זה, עדיין המשק כולו על כל מגזריו משווע לידיים עובדות. רבים אינם מוכנים לעבוד ובמקרים רבים העובד הוא שמראיין את המעסיק ומציב את תנאיו. ממה לעזאזל החבר'ה האלה חיים? מי משלם עבור האספרסו או הבירה שלהם בפאב בערב?
כיצד הם מצליחים להתגלגל בשנתיים האחרונות, ובסך הכול נראים מבסוטים מהחיים כאילו חצי פתח תקווה שלהם?
