בשבוע שעבר (שוב) עלה לכותרות חבר הכנסת ה"פטריוט" הגדול איתמר בן גביר, לאחר שחש כה מאויים עד שנאלץ לשלוף את אקדחו מול מאבטחים ערביים בגני התערוכה בתל אביב, שלטענתו איימו עליו. הם מצידם סיפרו לכלי התקשורת כי בסך הכל ביקשו ממנו שלא להחנות במקום אסור לחנייה, אולם תגובתו של בן גביר לא איחרה להגיע והוא טרח השבוע לפרסם כי מדובר בתומכי חמאס ומחבלים בעבר.
אין ספק שאנו נתקלים בשנים האחרונות בתופעות מקוממות וטיפוסים מסוכנים שהופכים משום מה ללגיטימיים בדעת הקהל ובכלי התקשורת, אבל נדמה לי שתופעת בן גביר וחבריו למורשת "כהנא צדק" חצו מזמן את הגבול בין תופעת שוליים סהרורית למסוכנות לציבור, שלא לדבר על ערכי המוסר.
את ההבנה שבן גביר הפך ללגיטימי, למרות שלל ההוכחות כי מדובר בגזען ולאומן משיחיסט, קיבלתי לא מזמן בארוחה משפחתית, כאשר אחד מבני משפחתי, תומך ימין ונתניהו, שלא התבלבל ואמר את המילים הבאות: "מה אתם רוצים מבן גביר? הבן אדם השתנה".
אז זהו, ברור מן הסתם לכל בר דעת כי הבן אדם לא השתנה ולו במילימטר, אז איך בכל זאת קורה שאדם נורמטיבי ואינטליגנט כמו אותו בן משפחתי קונה את הנרטיב השקרי הזה? התשובה, כמו במקרים רבים אחרים, היא שהעובדות והאמת כבר לא מעניינות יותר אף אחד, לא מימין ולא משמאל. כל מה שמעניין בימים אלו רבים (מדי) מאיתנו זו המלחמה מול הצד השני, זה שכבר מזמן הפכנו משותף לחיים בישראל ולוויכוחים מרים ליריב/בוגד.
כל כך הרבה מאיתנו הישראלים מרגישים כיום שאין להם בעיה לעוות את המציאות, רק כדי לזכות בוויכוח, להרגיש צודקים ולנצח את הצד השני, גם אם בדרך הם שוכחים שהצד השני הוא חבר לעבודה או השכן מלמעלה אותו ימשיכו לפגוש מדי יום ויצטרכו לחיות יחד. הבעיה החמורה יותר היא שמצב כזה טבעו להמשיך באותה מגמה, כלומר בהתדרדרות, ושאף אחד מאיתנו לא יכול לומר בבטחה כי תישאר ברמת הוויכוחים סביב שולחן השבת.
