דמיינו את עצמכם באצטדיון ווימבלדון ביום קיץ חמים והומה אדם. על מגרש הטניס מתמודדים שני שחקנים צעירים לבושי לבן, והקהל מריע בקצב לאחד מהם שגובר בקלילות על האחר, קוטף את הגביע וזוכה לפרסום עולמי, תואר מכובד ופרס כספי נכבד. עכשיו, עצמו עיניים ודמיינו שהמנצח באותו טורניר יוקרתי הוא הילד הקטן שלכם. לפני מספר חודשים היו אלה זוג הורים מרמלה שבנם, ישי עוליאל בן ה-12, זכה באליפות העולם לטניס לילדים. אז מה מונע מיורש העצר הפרטי שלכם להיות האלוף הבא? סרגיי ואולגה גלושקו, תושבי מודיעין ומאמני טניס וותיקים, טוענים שעם קצת כישרון והרבה מוטיבציה ואימונים, כמעט כל אחד יכול להגשים את החלום. והם כנראה יודעים על מה הם מדברים. בתם, יוליה גלושקו, מדורגת כיום כטניסאית השנייה הטובה ביותר בישראל, אחרי שחר פאר, שכנתה לעיר, ובימים אלה עולה ופורחת גם אחותה הצעירה, לינה בת ה-13, שמסתמנת כהבטחה הטניסאית הבאה של מודיעין. לפני חצי שנה פתחו בני הזוג גלושקו – תחת כנפי מועדון המים ברעות – מועדון טניס תחרותי שכל מטרתו היא לאמן את ילדי העיר לקראת טורנירים בינלאומיים. "מודיעין עוד תהיה בירת הטניס של ישראל", מבטיח סרגיי, "כי המועדון שלנו אמנם קטן אבל הוא חולם בגדול".
זרקו ליוליה כדורים מגיל 3
בדירה לא גדולה באחד מרחובות מודיעין, במרום שלוש קומות ובלי מעלית, מתגוררת משפחת גלושקו. ההורים, סרגיי ואולגה, ושלושת ילדיהם – יוליה (23), אלכסנדר (19) ולינה. הבת הבכורה והטניסאית הידועה, יוליה, אמנם עזבה את הבית רשמית, אבל בסופי שבוע היא עדיין חוזרת לבית אמא. כבר בדלת הכניסה ברור לכל מבקר כי הדירה היא מעוז של טניס. מחבטים ניצבים ליד הקיר, משחק טניס מוקרן ללא קול בטלוויזיה, מדליות ותמונות משפחתיות, רובן מצולמות על רקע מגרש ירוק, ניצבות על המדפים. כאן נושמים וחיים את הספורט הלבן, והכל התחיל מאחורי מסך הברזל באוקראינה הרחוקה. משם עלתה המשפחה לישראל לפני 14 שנה. בני הזוג נפגשו בעידן ברית המועצות הסובייטית, כאשר קשר עם העולם המערבי כמעט ולא היה קיים. "תמיד הייתי ספורטאי", נזכר סרגיי, "אהבתי אתלטיקה קלה וטניס. בשלב מסוים בחרתי להתמקד בטניס, אבל לא הפכתי לשחקן מקצועי כי אוקראינה הייתה אז מדינה סגורה, אי אפשר היה לצאת ולהתחרות בטורנירים בינלאומיים. בגלל שלא יכולתי להיות מקצוען הפכתי למאמן טניס, והתחלתי ללמוד באוניברסיטה בחצי האי קרים". החוק הסובייטי קבע אז שכל אזרח זכאי ללימודים אוניברסיטאיים בחינם, אך לאחר מכן הוא מחויב לעבוד תקופה מסוימת בכל אזור שהמדינה תשלח אותו אליו. "זה היה התנאי", מחייך סרגיי, "מי שהיו לו קשרים יכול היה לבחור מקום טוב יותר או קרוב יותר הביתה, אבל לי לא היו קשרים". רצה הגורל שהיעדר הקשרים מיקם את סרגיי באותו מקום אליו נשלחה לעבוד, תחת אותם תנאים, גם אולגה, אשתו לעתיד.
"אז עוד לא הייתי ספורטאית", מספרת אולגה ומחייכת לבעלה, "סיימתי אקדמיה בחקלאות, והתחלתי במקרה לעבוד באותו מקום שסרגיי נשלח אליו. לאחר שהכרנו החלטתי להחליף את המקצוע, והפכתי למאמנת טניס מקצועית".
אף אחד מכם לא הגשים את החלום להיות שחקן מקצועי, כמו יוליה?
סרגי: "לא. אחרי שסיימנו את תקופת ההתמחות באותו אזור עזבנו שנינו לעיר הולדתי והחלטנו לפתוח מועדון טניס משלנו. "היו לנו שני מגרשי טניס", ממשיכה אולגה, "ואחרי תקופה מאוד קצרה כבר היו לנו מאה תלמידים רשומים".
הישר לתוך אותו מועדון נולדה בתם הבכורה, יוליה. "מגיל שנתיים היא כבר הייתה איתנו במגרש", צוחק סרגיי, "פשוט לא הייתה ברירה אחרת כי שם היינו כל היום. אז בגיל שנתיים היא ישבה על הספסל ושיחקה עם כדורי טניס. מגיל שלוש כבר התחלנו לזרוק לה כדורים וגילינו שיש לה קואורדינציה טובה, ומגיל שש היא כבר התאמנה. אחר כך נולד אחיה הצעיר, שהיום הוא חייל ומאמן טניס מוסמך".
פרוטקשן באוקראינה
המועדון האוקראיני של משפחת גלושקו אמנם הצליח, אך עם נפילת המשטר הקומוניסטי הגיעו הצרות. "באותה תקופה התחלנו להתרחב ולבנות מגרשים חדשים", מסביר סרגיי, "אבל השנים 90'-94' לא היו טובות באוקראינה, הייתה שם ממש מאפיה".
מה עבר עליכם באותן שנים?
"המשטר הקומוניסטי נפל ומיד החל הקפיטליזם", מסבירה אולגה, "לא הייתה שום תקופת מעבר, הכל היה פתאומי ויחד עם זה הגיעו הבעיות". "זו הייתה תקופה לא יציבה מבחינה פוליטית וכלכלית", מחדד בעלה, "היה פרוטקשן, כי בלי זה אי אפשר היה להתקיים".
למה אתה מתכוון?
"היה בא מישהו – 'תביא מאה דולר כדי שיהיה לך שקט'. ואתה משלם כי אין לך ברירה. המעבר מקומוניזם לקפיטליזם לא התבצע בשקט. מי שהיה גמיש ובעל קשרים, הצליח, אחרים נפלו. הדוגמא שלנו למשל, היא שעוד לא הספקנו לסיים את בניית המגרשים החדשים וכבר הגיעו אנשים ואמרו 'זה לא שלכם יותר, מעכשיו אתם תעבדו אצלנו'. לא היינו מוכנים לזה, השקענו המון כסף במגרשים האלה, גם של ההורים שלנו. זה היה עסק פעיל, גם הילדים שלנו למדו ועבדו במגרש הזה. אז החלטנו שאי אפשר להמשיך ככה, להיות שכיר של מישהו שפשוט הגיע והחליט שהוא מעליי".
זו הסיבה שעליתם לארץ?
סרגי: "זו הייתה הסיבה שרצינו לעזוב, אבל הסיבה שעלינו לישראל היא חלום שהיה לאבא שלי. הוא נפטר בגיל 57, יחסית צעיר, וכל החיים תמיד חלם על הרגע שנוכל לעלות לישראל, הרגע שבו יפתחו את הדלתות ונוכל לעזוב. בחייו זה לא היה אפשרי, אז הוא לא הספיק, אבל ב-1998 כשפתחו את השערים, החלטנו שצריך לעשות את זה".
"זה לא היה פשוט", ממשיכה אולגה, "היינו מצליחים שם. הייתה לנו דירה, עסק, היה קשה אבל לא היה חסר לנו כסף. השינוי הזה של לעלות לישראל היה דרמטי לחלוטין עבורנו. לא הייתה לנו משפחה בארץ או אפילו חבר קרוב. לא היה מי שיחכה לנו פה ויעזור לנו". "גם רצינו שיוליה תמשיך להתאמן", מתערב סרגיי, "הכישרון שלה כבר היה ברור, היא הייתה בת תשע והייתה ממש טובה לקבוצת הגיל שלה. בגללה הגענו ישר למרכז הטניס בירושלים, עברנו לשם והתחלנו לעבוד בלי שפה". "לא היינו צעירים", צוחקת אולגה, "היינו בני 34
ו-36, עם שני ילדים, והיום אני לא מבינה איך הצלחנו לעשות את הצעד הזה. אני מסתכלת אחורה ופשוט לא מאמינה".
25 אלף דולר בשנה
בישראל רכשו השניים חברים, מצאו מקומות עבודה, אך את מקום מגוריהם תמיד הכתיב כישרון הטניס של יוליה. "שלוש שנים היינו בירושלים", מסביר סרגיי, "אחר כך עברנו לרמת השרון בגלל שרצינו שיוליה תשחק במרכז הטניס שם. עבדנו כשכירים ואת כל מה שהיה לנו השקענו ביוליה".
כמה השקעה נדרשת מהורים כדי לממן אלוף טניס פוטנציאלי?
סרגיי: "טניס זה ספורט יקר. ההשקעה, אפילו כשמדובר בילדה צעירה, בת 12, זה משהו כמו 20-25 אלף דולר בשנה, וכל שנה בגיל תוסיפי עוד עשרת אלפים".
למה זה כל כך יקר?
"קודם כל זה נסיעות לחו"ל, אי אפשר לשלוח את הילדה לבד, היא צריכה מאמן פרטי וגם לו צריך לשלם את הנסיעה, משכורת, אוכל, הכל כפול. בגיל צעיר גם לא מרוויחים שקל מזכיות בתחרויות. אין כסף בנוער, רק בבוגרים. אז ההורים צריכים לממן או למצוא ספונסרים שיעזרו. אי אפשר לא לשלוח את הילד לתחרויות בחו"ל, כי בלי תחרויות בינלאומיות הוא לא יקבל דירוג עולמי, ולא יוכל להתקדם. יוליה התחילה להתחרות בעולם כבר בגיל 11-12, ואין ספק שטניס זה ספורט שדורש לא מעט כסף. מצד שני זה גם ספורט לכל החיים, יש שחקנים בני שמונים שעדיין משחקים".
אם זה ספורט כל כך יקר, למה להורים לשלוח את ילדיהם ללמוד טניס?
"זה עניין של חינוך", מחייכת אולגה, "הסביבה של הילדים והאווירה היא מאוד אינטליגנטית. הרבה יותר מכדורגל או כדורסל למשל. הורה ששולח את הילד ללמוד טניס יודע שהוא גדל באווירה טובה וחינוכית". "חוץ מזה", מסביר סרגיי, "גם אם ילד לא מצליח בתחרויות בחו"ל הוא תמיד יכול למצוא אוניברסיטה בעולם שנותנת מלגות לימודים מלאות רק בגלל שהוא שחקן טניס. המון ילדים ישראליים לומדים ככה היום בחו"ל".
ואם אתה מצליח בתחרויות?
"אם אתה טוב", מחייכים השניים, "אז השמיים הם הגבול. הרבה ילדים מגיעים אלינו עם החלום הזה, להיות הכי טוב בעולם, להגיע לעולם של המקצוענים, ששם מרוויחים הרבה כסף, אבל זה דורש השקעה. יש לנו ילדים שמתאמנים שישה ימים בשבוע, יש להם סדר יום מאורגן, ואלה ילדים שלא תמצאי מסתובבים ברחובות או יושבים שעות מול מחשב".
טניס הוא אמנם ספורט יקר, אבל יש גם מקרים יוצאי דופן. ישי עוליאל מרמלה הוא אחד מהם. "דווקא שם, הוא הגיע ממשפחה בלי הרבה כסף", מספר סרגיי, "וזו דוגמא לילד שיש לו כישרון גדול והוא מצליח למרות כל המכשולים, הוא דוגמא נפלאה לתלמידים שלנו".
הפוטנציאל של לינה
לפני שנתיים, הפעם דווקא לא בעקבות יוליה אלא בזכות הפוטנציאל של אחותה הקטנה, עברה משפחת גלושקו למודיעין. "התחלנו לעבוד במועדון טניס מקומי שהזמין אותנו אליו ושמענו שהוא טוב", מספר סרגיי, "אחרי שנה, קיבלנו הצעה להקים מועדון תחרותי משלנו בפארק המים ברעות וקפצנו על הרעיון".
חשבתם על זה שבזכות המעבר שלכם שתי הטניסאיות הטובות ביותר בישראל הן מודיעיניות?
"כן", צוחק סרגיי, "ב-2011 יוליה הייתה אלופת ישראל כשניצחה את שחר פאר, ועכשיו שחר פאר ניצחה אותה. אנחנו דווקא חברים מאוד טובים של ההורים של שחר. גם יוליה ושחר ביחסים מאוד טובים. שחר כישרונית מאוד וההורים שלה השקיעו המון בהצלחה שלה, היא לא הגיעה סתם לאן שהגיעה".
חוץ מההיבט הכלכלי, איך הורים יכולים להשקיע בהצלחת ילדיהם?
אולגה: "טניס תחרותי זה לא חוג. המערכת התחרותית קשה ודורשת לא מעט גם מההורים". "במסגרת התחרותית", מסביר סרגיי, "הקבוצות קטנות יותר, הילדים מתאמנים שישה ימים בשבוע, ובנוסף יש להם יום של עבודה פרטית ושלוש פעמים בשבוע אימון כושר. כמעט כל שבועיים יש תחרות בשבתות, בכל מיני מקומות בארץ, והתחלנו לעבוד עם מדריך מנטאלי שמלמד את הילדים איך להתנהג כמו שחקנים מקצועיים. לשים לב לדברים קטנים, לנקודות התורפה של היריב וגם של עצמו. המדריך גם עוזר לנו לבנות את סגנון המשחק של הילד לפי הסגנון האישי שלו. כל המערכת התחרותית שבנינו היא מאוד רצינית, לא כל שחקן יכול להתקבל אליה. צריך כישרון, מוטיבציה ולא פחות חשוב – רצון של הורים. בלי השתתפות פעילה של ההורים אי אפשר לבנות שחקן. זה לא רק הסכומים המטורפים שההורים משלמים – אלף, אלפיים שקל בחודש ואפילו יותר, זה גם לקחת את הילד לכל התחרויות, לעזוב את העבודה בהתרעה של רגע אם יש אימון במקום מרוחק או תחרות. לפעמים גם קורה שההורה רוצה יותר מהילד, אבל זה לא יכול לעבוד".
בני הזוג גלושקו אמנם לא הגיעו בעצמם לעולם הטניס התחרותי אבל בהחלט סללו את הדרך עבור ילדיהם. "אלכסנדר הוא היחיד שהחליט שזה לא הכיוון שלו", מספר סרגיי ומכחיש כל רמז לאכזבה, "בגדול, הייתה לו את האופציה, הוא היה בין הטובים בארץ בשכבת גילו, אבל לא הכי טוב. ליוליה לא הייתה ברירה כי היא תמיד הייתה הכי טובה. לא היה אף אחד שעבר אותה. לינה כבר נולדה בישראל, אבל גם היא גדלה בתוך מגרש הטניס. תמיד אימנתי אותה, ועכשיו היא חלק מהמועדון שלנו. היא כבר התחילה לנסוע לתחרויות בחו"ל, ואנחנו מחפשים ספונסר בשבילה. יש לה פוטנציאל גדול, אולי אפילו יותר מיוליה. היא תהיה כשרון גדול".
עם שני מגרשי טניס בלבד, ומגרש כדורגל שכאשר מציבים במחציתו רשת הופך זמנית למגרש טניס, מנסים בני הזוג גלושקו לבנות מועדון טניס תחרותי איכותי, כזה שיהווה תחרות לכל מרכזי הטניס הגדולים בישראל, "כולל זה של רמת השרון", צוחקת אולגה, "שיש לו 25 מגרשים ועשרות מאמנים".
זה נראה לכם ריאלי?
"אנחנו מועדון קטן עם חלום גדול", חוזר סרגיי על המוטו, "תוך חצי שנה כבר יש לנו 130 ילדים שמתאמנים אצלנו. למצוא את היהלום בין כל הילדים זה לא פשוט, אבל זה אפשרי. החלום שלי הוא שמפה יצאו שחקני הטניס של העתיד".
מה אתם מאחלים ליוליה?
סרגי: "ליוליה יש כיום מערכת שלמה שתומכת בה. יש לה מאמן, מנג'ר, ספונסרים. היא נמצאת לפני הפריצה הגדולה שלה. הייתה לה תקופה קצת קשה אחרי פציעה קלה בברך, ואיבדנו כמה שנים בגלל חוסר בכסף ומנג'ר לא טוב שלא ניהל את הדברים נכון, אבל עכשיו יצאנו מזה, והגיע הזמן שלה להצליח, היא עוד לא מיצתה את כל הפוטנציאל שלה".
לדעתכם המדינה הייתה צריכה לעזור יותר לכישרונות צעירים כמוה?
"כן", אומר סרגיי בתוקף, "יש מדינות כמו אוקראינה ודנמרק שבהן נותנים לשחקניות כמו יוליה את הכל. פה, אם אין מועדון חזק שעומד מאחור ותומך כלכלית, אין לה שום סיכוי. זה לא רק בטניס, אלא בכל שאר הענפים, יש ילדים שיש להם פוטנציאל להצליח, אבל אין להם את המימון, וזה עצוב. המטרה שלי כאן", מסכם סרגיי, "היא למצוא בין כל הילדים שמגיעים אלינו את הכישרון הגדול. את האחד שיצליח. אני מאמין שזה עוד יקרה".
צילום פרטי
