בסרט הדוקומנטרי הנוגע לשימור אתרים, היא מעבירה את הכאב בהריסת מבנים היסטוריים, דרך סיפורו המרגש של צלם ירושלמי המלקט משקופי חלונות 

בימים אלו מסתובבת הבמאית עפרה שראל-קורן מרעות בחיוך רחב כמי שהצליחה לצלוח משימה לא פשוטה. ה'בייבי' שעבדה עליו במשך ימים ולילות, סירטה החדש "חלון לירושלים", בהפקת שירות הסרטים הישראלי ובסיוע המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, יצא לאקרנים וזוכה למחמאות מקהל הצופים ומאנשי מקצוע.

שראל-קורן, שכבר זכתה בעבר בפרס הסרט הקצר בפסטיבל קולנוע ירושלים, עם "סבתא שלי היא הרבה סיפורים", זכתה אף להשוואה מחמיאה בין סצנת הפתיחה של סירטה החדש, לזו של הבמאי הנודע פליני בסירטו "לה דולצ'ה ויטה" (אשר קשר. ידיעות ירושלים 7.12.2012). בין סרטיה הקודמים, הסרט "תופרת הכנפיים" בו התחקתה אחרי מותה של סבתה בסוגיה האם יש חיים אחרי המוות, והסרט "הבית בו מתים הג׳וקים בשיבה טובה" על חייו של יורם קניוק. במקביל לסרטה החדש היא אף משלימה בימים אלו סרט דוקומנטרי נוסף שישודר באחד מהערוצים המסחריים, סיפורו המדהים של נגן רחוב מחיפה בן למעלה מ- 100 שעדיין מסתובב בעולם ומנגן.

נושא הסרט "חלון לירושלים" הוא שימור אתרים. כיצד הגעת לנושא?

" פנו אליי משירות הסרטים הישראלי, גוף ממלכתי שמפיק סרטים בנושאים שחשוב לטפל בהם, אך באופן טבעי במאים עצמאיים פחות נוגעים בהם, לכתוב תסריט ולביים סרט בנושא של שימור ארכיטקטוני ושימור תרבות. הפניה אליי נעשתה אחרי שכבר היה תחקיר ראשוני בנושא, על מבנים לשימור מהצפון ועד הדרום. התחקירנית, המפיקה ומפתחת התוכן סיגל לנדסברג, שלחה אליי חומרים רבים שאספה על בית ביאליק, צפת, המושבה כנרת ,יסוד המעלה ועוד ועוד… בתור במאית הבנתי שאם אעשה סרט תיעודי שרק יספר על המקומות הללו זה עלול להיות לא מספיק אטרקטיבי ומושך עבור הקהל. הבנתי שאני צריכה לעשות סרט שנוגע ברגש, לא סרט שעלול להראות כמו סרט תדמית. ביחד עם סיגל ניסינו לחשוב איך נפתח את הנושא הלאה ולכן החלטתי למקד את הנושא".

במשך חודשים ארוכים נפגשו עפרה וסיגל עם ארכיטקטים בכירים, מורי דרך ואמנים במקומות שונים בארץ, על מנת למצוא את הכוון של הסרט. "היינו בת"א שם מצב השימור טוב, 'העיר הלבנה' הוכרה כעיר לשימור ע"י אונס"קו והמודעות לכך כבר הופנמה. כשהגענו לירושלים, גילינו שמצב השימור רע. יש בעיר התארגנויות ספונטניות של תושבים שכואב להם המצב. יש קבוצת תושבים שנקראת "בתים נכחדים", ארכיטקטים, מורי דרך ותושבים בעלי מודעות שחיים את השטח ומבינים את גודל הקטסטרופה בעיר. ואז הבנתי שאם אני רוצה לעשות סרט מעניין, עליי לעקוב אחר התהליך של בניית המודעות לשימור, לא להראות דברים מוגמרים. ירושלים היא עיר שיש בעולם קונצנזוס לגבי חשיבותה, כמו הערים ברצלונה, פריז או אתונה. כולם יודעים שצריך לשמר אותה והיית מצפה שבעיר כזו השימור יהיה מצוין, אלא שיש בה כ"כ הרבה כוחות פוליטיים (מהמגוון הבינלאומי, הדתי ועד האינטרסים הכלכליים והפוליטיים המקומיים) ולכן אף פעם לא הוכרזה מדיניות רשמית ביחס לשימור העיר. רבות מן ההחלטות על הריסה או בניה הן נקודתיות, עם אינטרסים כלכליים מובהקים. המחשבה בתחילה הייתה להשוות בין ירושלים לת"א, אך ככל שהתקדמנו הבנתי שדווקא ההזנחה של עיר המעוררת כל כך הרבה קונצנזוס תעורר המון רגש. היות והסרט נועד עבור צופים שאינם בקיאים בנושא, היה חשוב לי להוביל את הסיפור דרך גיבורים אנושיים מעוררי הזדהות. "

מחתרת הבושה

שני גיבורים מובילים את הסרט, צלם החתונות ואמן המחאה יורם אמיר, והארכיטקט הנודע סעדיה מנדל. שניהם שונים זה מזה אך מול עיני שניהם ניצבת אותה מטרה: שמירה על שכיות החמדה של ירושלים. עפרה: "שמענו שיש צלם ואמן מחאה ירושלמי, אנרכיסט בשם יורם אמיר. איך ששמעתי שמכנים אותו אנרכיסט היתה לי תחושת בטן -'הנה יש פה סיפור'. בפגישה איתו ב'שוקניון' ברחוב אגריפס, שם היתה ממוקמת באותה תקופה הגלריה שלו, גיליתי שהדמות שלו מלאה ניגודים ומאד מעניינת והוא בהחלט מתאים להיות דמות בסרט. אמיר, צלם חתונות במקצועו, מציג עצמו כמפקד "מחתרת הבושה" שהמצלמה היא נשקה, וצילום הוא מתקפה של אינפורמציה. הוא  בעל גלריה "שודדי י-ם", שכיום ממוקמת ברחוב יפו 93 בירושלים, יש לו ראש של קופירייטר שמגלגל המצאות לשוניות ופרסונה מעניינת. אמיר הוא אמן ש"נלחם על יופיה של ירושלים ועל איכות הסביבה בכלל". "החיפוש אחרי רקע מתאים לצילומי חתן וכלה הפך אותו מומחה לשינויים המהירים והבעייתיים שעוברת ירושלים בשטח." הוא חסר השכלה פורמאלית, אוטודידקט שלא למד רשמית אך מצלם מדהים. מגיעות אליו קבוצות של אדריכלים להרצאות בנושא שמירה על ירושלים וכל האוריינטציה שלו היא מחאה נגד הצריכה המוגזמת  על כל היבטיה. למעשה הוא צלם דוקומנטרי המיטיב לתפוס בעדשתו צילומים סימבוליים שבאמצעותם הוא מביע את מחאתו על מצב ירושלים ועל מצב המדינה בכלל והתנהלותה: כמו צילום של דגל ישראל התלוי על חבל כביסה לצד תחתונים או דגל ישראל הפרוש על מיטת בי"ח נטוש ומלוכלך ועוד."

"במסגרת ההתחקות אחר דמויות שיככבו בסרט, יצאה סיגל התחקירנית, בעצמה פעילה סביבתית בירושלים, לכנסים בנושא ארכיטקטורה ושימור. יום אחד היא אמרה לי שיש פרופסור לארכיטקטורה מהבכירים בארץ, סעדיה מנדל שמו, שעד היום בגיל 82 מלמד באקדמיה, ושותף במשרד לארכיטקטורה יחד עם בנו. פרופסור מנדל הוא גם יו"ר המועצה לשימור אתרי מורשת – בהתנדבות, מהראשונים בארץ שעסקו בתחום השימור ואף יצא עליו ועל עבודתו ספר מקיף ומרתק. במסגרת הפרויקטים עליהם עבד, עסק בשימור יפו העתיקה, צפת, מטולה, עכו, ימין משה, משכנות שאננים, הרובע היהודי בי-ם ועוד. את המודעות שלו לשימור ספג במהלך לימודי הארכיטקטורה שלו באירופה, כאשר במדינת ישראל שקמה ועסקה בהישרדות לא הייתה מודעות לשימור. להבדיל מהעברת מידע בנושא השימור באמצעות טקסט כתוב, צריך היה לבדוק האם פרופסור מנדל מתאים להיות דמות מובילה בסרט. מיד כשהגעתי אליו למשרד ברשפון ידעתי שהוא מתאים למשימה. הוא בעל דמות סמכותית, אדם המודע לערכו אך לא מנופף בכך ומשדר צניעות אצילית. הוא עשה לי סדר שבנה את העקרונות של מה חשוב בשימור. שימור נתפס כנושא אינטלקטואלי אך יצא שבסרט כל אחת משתי הדמויות המככבות, הנושא הזה הוא בנפשה. אמן המחאה והארכיטקט הן דמויות המשלימות זו את זו. הם שניהם כל הזמן מחזקים זה את זה. במיוחד כשהפרופסור הסמכותי אומר אותם דברים כמו האמן."

בסרט מתקיים מעין משולש יחסים בין יורם אמיר, סעדיה מנדל וירושלים. יורם משווה את ירושלים לכלה המיתולוגית שהורדוס, התורכים, האנגלים וכו' הביאו לה תכשיטים יפים כגון: חלונות קשתיים מסוגננים בקפידה ואלמנטים נוספים מושקעים בבנייה, והיום מה נשאר לה? 'תכשיטים זולים' בדמותם של חלונות מרובעים ומבני בטון מנוכרים ומגושמים. בסרט עוברת ירושלים האנשה וזה הופך אותה לדמות מעניינת. יורם עצמו צלם חתונות לפרנסתו. ובסרט משתלבים חתנים וכלות.

עפרה:" האתגר הגדול שלי היה איך להציג דמות כל כך מורכבת, שיש לה אמירות נוקבות, אמיצות ומשמעותיות. כשאת עובדת על סרט באופן יצירתי אף אחד לא יכול לדעת איך ייגמר הסרט. אין פה תסריט בנוי כמו בסרט עלילתי אך יש לי משימה, סיפור לספר, ואני עושה כמיטב יכולתי שיהיה מעניין. עמדה לפני המשימה לשלב את כל הנקודות שחקרתי וצילמתי, להראות כמה חשוב שיש שימור וכמה טראגי כשהוא חסר, דרך סיפור ירושלים ודרך דמויות שאני מלווה אותן והן מעוררות הזדהות. באמצעות העריכה הצופה מקבל את התחושה שמנדל ואמיר מסתובבים באותם מקומות באותו זמן ולאורך הסרט נבנית תחושה של מתח – האם הם יפגשו ביחד?"

הבניה של התסריט היא מספרת נעשתה כעבודת נמלים, שלב אחר שלב, תוך תכנון מדוייק של אתרי הצילום יחד עם שילוב של ההתרחשויות בשטח. "המחשבה הייתה איך לבנות סיטואציות והתרחשויות מעניינות. בתחקיר המקדים יורם סיפר לי שבאים אליו חתנים וכלות להצטלם וכשהוא רואה שיש זוג שמבין עניין הוא מציע להם להצטלם על רקע 'פצעי העיר', מקומות מוזנחים, של הרס ומנופים. לא רציתי שיורם יגיד למצלמה את האמירות שלו על ירושלים,  ולכן חיכינו שיגיע זוג שישתף פעולה כדי שנצלם אותו מטיף להם את משנתו. בסרט דוקומנטרי את לא יושבת ומחכה באופן פאסיבי שיקרה משהו שיצטלם. כשאני יוצאת ליום צילום אני מאד מוכנה ומסודרת עם תסריטים מודפסים (בעקבות התחקיר) יודעת מה אני עומדת לשאול את המרואיין, ואני צריכה לדאוג שהוא יתן לי תשובה מלאה כדי שלא אצטרך להשמיע את קולי בפס הקול. זו עבודה מאד קשה שמצריכה תיכנון רב".

ציפורים ודחפורים

אבל ישנן גם הפתעות היא מוסיפה ואומרת. "יש סיטואציות שבניתי מאוחר יותר באופן שיעצים את האפקט הרגשי. למשל המירמור העולה מדבריו של החזן שפגשנו בשכונת ימין משה שפונתה לאחר מלחמת ששת הימים מתושביה מעוטי היכולת לצורך שיפוץ ושימור השכונה: "פעם זו הייתה שכונה עם נשמה, פינו אותנו לטובת עשרה אמנים, אפשר לחשוב איזה אמנים, וכל השאר נדלן", מועצם בצילומי ארכיון של ילדים בשחור לבן, תושבי אותה שכונה בתקופת הקמת המדינה, כשברקע משתלבים קולות צחוק ושירה של ילדים, רעשים של השכונה, מכוניות ואנשים. עיצוב פסקול מוקפד ומושקע שנעשה ע"י מעצבת הפסקול רותם דרור. העבודה הקולית מוסיפה לאפקט הרגשי."

למעשה כל סיפור הסרט כבר מרוכז בפס הקול בפתיח: על רקע הלוגואים בפתיחה והטקסט הקצר שנותן את הרקע לסרט נשמע ציוץ ציפורים שמתחלף בקולות הרחוב ואז מתגברים קולות הדחפורים ו..בום, נשמע קול הרס בתים אגרסיבי שאחריו חצוצרה מנגנת כמו קינה. התימה של החצוצרה מלווה את כל הסרט, כאילו שזו המנגינה של יורם. הנגנים עצמם מוקלטים בלייב כשאת המוסיקה המקורית כתב אבי בנימין.

שראל-קורן, בוגרת החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת ת"א, במאית סרטים, תסריטאית ותחקירנית, נעזרה בטובי הכוחות בתחום הקולנוע והטלוויזיה, מהם גם תושבי מודיעין, הצלם הראשי רוני כצלנסון והעורך תור בן מיור. סרטה "חלון לירושלים" הוצג במסגרת הפסטיבל לקולנוע יהודי בסינמטק ירושלים, ופסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות, במוזיאון ת"א. השבוע ביום חמישי (9.5) הוא יוקרן גם במרכז הרב תחומי במודיעין. אחרי הסרט אתם מוזמנים לשוחח  עם הבמאית שראל -קורן ועם צלם הסרט רוני כצנלסון.

צילום:  אינגריד מולר