לפני 18 שנה עזבה גלית זנגביל-בר ממודיעין את חיי הרווקות בתל אביב, המריאה לאפריקה והצטרפה לארגון שפעל נגד הסחר הבלתי חוקי בחיות בר • את החוויות הרבות, שכללו גם פעילות כסוכנת סמויה לתפיסת ציידים וסוחרים, היא תרגמה לאחרונה לספר
(צילום: פרטי)
"במלזיה היה גן חיות שרכש ארבע גורילות תמורת 1.6 מיליון דולר, בעסקה שהיא לכאורה כשרה. המלזים לא חשדו בדבר כשהמוכרים הניגריים סיפרו להם שהגורילות הורבו בגן החיות שבעיר איבדן בניגריה. בפועל התברר שבגן החיות הניגרי נותרה גורילה מבוגרת שבן זוגה נפטר מזמן, מה שהעלה את החשד שהגורילות נלקחו מהטבע, בניגוד מוחלט לחוק הבינלאומי. זו רק הייתה ההתחלה של דרמה שהתחוללה בשנים הבאות, בניסיון להשיב אותן למקום הולדתן בקמרון".
את הסיפור הזה מספרת גלית זנגביל-בר (בת 46, נשואה+3) ממודיעין, כשהוא רק אחד מתוך רבים שחוותה בשנים שחיה ביבשת השחורה ופעלה להגנה על הגורילות הנמצאות בסכנת הכחדה והסחר הבלתי חוקי בחיות בר.
את כל החוויות האלו תרגמה לאחרונה זנגביל-בר לספר – להזיז את קו המשווה – אותו כתבה לאחר שמשבר הקורונה הפך את מורת הדרך למובטלת.
הצעות נישואים על בסיס יומיומי
אז מה גורם לבחורה צעירה שחייה את חיי הרווקות והבילויים של תל אביב לעזוב הכל בגיל 28, ולצאת לשליחות במרחק אלפי קילומטרים מכל מה שהכירה? "בגיל 28 גרתי בתל אביב וחיפשתי משהו שיסעיר אותי מלבד חיי הרווקות התל אביבים הקלאסיים", היא מספרת. "הייתי, ראיתי והבנתי שמיציתי את החיים הללו, וחיפשתי משהו בעל ערך מוסף. גלשתי באינטרנט וחיפשתי בקדחתנות מקומות שאפשר להתנדב בהם באפריקה, כדי להרגיש גם הרפתקה מיוחדת וגם שיהיה בה מהות ומשמעות. בעצם הכל התחיל בניסיון לחפש חוויות וריגושים חדשים, והתפתח די מהר לאידיאולוגיה".
דרך חברה משותפת שומעת זנגביל-בר על בחור בשם אופיר דרורי, שהקים באפריקה ארגון LAGA ומחפש שותפים לדרך. ארבעה חודשים אחרי שיצרה קשר עם דרורי, ארזה זנגביל-בר מזוודה, נפטרה מהרהיטים ומחייה בתל אביב ועלתה על מטוס לאפריקה, שם במשך שנתיים פעלה במסגרת הארגון שעוסק באיסוף מודיעין על סוחרים בקופי אדם, ואף פעל משפטית להעמדתם לדין.
עם הנחיתה בקמרון הגיעה זנגביל-בר למציאות חדשה, בה היא המיעוט הלבן. "הייתי בסביבה חדשה, לא ידעתי למה אני נכנסת. אתה לבן בסביבה שונה, גם במראה וגם בתרבות. זו הייתה סיטואציה לא פשוטה, אבל הסתגלתי מיד. אי אפשר פתאום להפוך לבלתי נראה. כל הזמן רואים אותך, שמים לב אליך כי אתה בולט בנוף. זה לא כיף לבלוט גם כשאתה לא רוצה לבלוט, ולא כיף להיות מושא למבטים כל הזמן. לא בהכרח מדובר במבטים עוינים ושליליים, בדרך כלל מדובר במבטים סקרניים".
והסקרנות נגמרת רק במבטים?
"קיבלתי הצעות נישואים על בסיס יומיומי, ולא בגלל שאני יפה או חכמה אלא כי אני לבנה, ואיתי הפוטנציאל לחיים טובים יותר במקום טוב יותר הוא גדול יותר. לא לכולם פשוט לחיות בקמרון. זה מקום מדכא לפעמים, כולל אלימות ושחיתות ובימים אלו גם מלחמת אזרחים".
יחד עם אותו אופיר דרורי נלחמת זנגביל-בר להגנה על בעלי חיים בסכנת הכחדה. לא רק שימפנזים וגורילות, אלא גם פילי יער, פנגולינים ציפורים ועוד, כאשר לא פעם משתמשים הציידים במלכודות אכזריות במיוחד כדי ללכוד את הסחורה המבוקשת.
"לא הרבה יודעים, אבל הסחר הבלתי חוקי בחיות בר ובבשרן הוא השלישי בגודלו בעולם, אחרי סמים ונשק. בשר חיות בר נקרא 'בוש מיט', והוא כולל בעלי חיים "לא שגרתיים" לחך המערבי כמו פילים וקופים למשל. הבשר שלו אנחנו הורגלנו הוא של פרות ותרנגולות, אבל במערב אפריקה רוב הבשר הנמכר בשווקים הוא של חיות בר. מעבר לצריכה היומיומית, יש בבשר החיות ובאבריהם שימוש בטקסים ובארוחות חגיגיות".
אמרת הסחר השלישי בגודלו בעולם. כמה מרוויחים מסחר בחיות?
"חיטים של פילי יער נחשבים לאיכותיים יותר מאלו של הרגילים. מחיר של חט ממוצע, במשקל שבעה קילו בערך, יכול להגיע לאלפי דולרים, שזה חלק נכבד מהמשכורת השנתית של אדם ממוצע שם. במבצע הראשון שהשתתפתי בו בתור אשת המודיעין ומי שתפסה בפועל את הסוחר, נתפסו 12 חיטים. אתה מוזמן לעשות את החשבון כמה הוא חשב שהוא הולך להרוויח, שזה פי כמה יותר ממשכורת שנתית".
מה היה המצב בקמרון לפני שהגעתם והתחלתם לפעול?
"כשאופיר ואני הגענו לקמרון כל העסק הזה היה פרוץ לגמרי, לא היה ניסיון להסתיר או להסוות את הסחר. הממשלה לא ניסתה לאכוף את החוק והאוכלוסייה הכללית בכלל לא הכירה אותו, למרות שקמרון חתומה על אמנה בינלאומית של הסדרת הסחר בבעלי חיים וצמחים בסכנת הכחדה. מדי יום יש מינים שפשוט נכחדים, נעלמים מן העולם. אבל יש בעלי חיים שמצבם דווקא משתפר. הבולטות שבהן הן גורילות ההרים, שהיו בסכנת הכחדה מיידית ובשנים האחרונות הן מוגדרות 'רק' בסכנת הכחדה, אבל לא מיידית. יש אזורים שהם טיפה יותר מפותחים כמו דואלה או יאונדה, אך הרוב לא מפותח וכפרי. ישנן אוכלוסיות שגרות ביער וכמעט ולא רואות אנשים מלבד אלו שבשבט שלהן. עוד נושא שתופס מקום משמעותי באפריקה הוא עניין השחיתות. הממשלות נגועות בהמון שחיתות, זו סוג של מחלה אצלן".
איך עובד המנגנון של הסחר בחיות בר?
"השרשרת של הסחר הבלתי חוקי מתחילה בקונה, בעיר או בכפר, אחר כך אצל המוכרת בשוק שמזמינה ורוכשת את הסחורה מסוחר המקשר בינה לבין הצייד, שלעתים קרובות הוא אדם פשוט שמקבל את הנשק והתחמושת מהסוחר. השתדלנו לקטוע את השרשרת הזו על ידי תפיסת המתווך, שהוא החוליה החשובה ביותר כאן".
כך למשל הייתה זנגביל-בר שותפה פעילה בתפיסה של אחד הסוחרים בחיות בקמרון, שבה גילמה את הלקוחה המתעניינת, במה שהיה כרוך מן הסתם בסיכון עצמי לא מבוטל. "כשפושע מרגיש שסוכן סמוי עלה עליו, כך גם הרגיש אותו סוחר, מעין בגידה. האמת שמעט כאב לי כשהוא נתפס, אבל בסופו של דבר זו הייתה המטרה לשמה הגענו".
אז איך תופסים סוחר, זה מתנהל כמו מבצע צבאי?
"לא ממש, אבל מזכיר. יורדים אנשי מודיעין אל השטח והמטרה שלהם היא למצוא 'חוטים' שיובילו אותם לסוחרים. זה יכול להיות בכל מיני מקומות: בשווקים, ביער ובשלל מסייעים ודרכים להשגת המידע. בסיכום כל הפעולות בשטח הכוללות צילומים, הקלטות ווידוא שכל החומר נמצא, היה קצין משטרה קבוע שאיתו עבדנו בשיתוף פעולה והוא סייע לנו. לאחר שהאדם נתפס הוא הובא למעצר ואז היה מתנהל משפט נגדו. במדינה מושחתת כל כך זה לא דבר מובן מאליו. תיקים היו נעלמים ועצורים היו משתחררים תמורת שוחד לאדם הנכון. לכן השקענו משאבים גדולים גם בזירה המשפטית, וחשוב לא פחות באמצעי המדיה השונים, כדי ליצור הרתעה ולהעלות את המודעות".
מלבד אותו קצין המשטרה היה לכם סיוע נוסף?
"כן, למשל במקרה של גן החיות במלזיה יש ארגון שמתעסק בחקירות מהסוג הזה, והוא הביא לנו את המידע. הוא גם הוסיף ואמר שהבעיה היא שממשלת קמרון לא מביעה שום עניין לדרוש את הגורילות בחזרה, והרי היה ברור לנו שהן נלקחו משם. בסוף נכפתה פשרה על ידי הארגון וממשלת דרום אפריקה, שביקשה לקחת את הגורילות. היא עשתה זאת מפני שמדובר בחיה אטרקטיבית שיכולה להכניס כסף רב לגן החיות. אנחנו ניסינו לגרום לממשלת קמרון להיאבק על הגורילות שלה, וזה מה שקרה בסוף. הבאנו מסמך חתום על ידי עשרות ארגונים בינלאומיים שהתחייבו לעזור לממשלת קמרון להביא את הגורילות ולשקם אותן באחד המקלטים במדינה. מבחינתנו היה מדובר בהישג אדיר, מכיוון שזו הייתה פעם ראשונה שממשלה במערב אפריקה יצאה להגנת בעלי החיים שלה בצורה בינלאומית".
לקחו הביתה צבים מהנחל
לאחר שנתיים אינטנסיביות חוזרת זנגביל-בר לישראל, ומגלה שהחזרה בכלל לא פשוטה. את הריקנות היא ממלאת בהתנדבות בעמותת "הצל ליבו של ילד", המביאה לניתוחים בישראל ילדים חולי לב ממדינות עולם שלישי ומסיימת תואר שני. "חשבת שאחזור לאפריקה, אבל ליקום יש תכניות משלו", היא מספרת בחיוך.
אותן תכניות מסתוריות של היקום החלו כשהכירה את בעלה, יורן, ונמשכו עם הולדת שלושת ילדיה. "האידיאולוגיה נזנחה מעט לטובת הבית. אני תמיד מרגישה שאני קצת מתנצלת שאני לא ממשיכה לפעול למען משהו שנתפס בעיני כחשוב כל כך, אבל היום אני אומרת לעצמי שזה בסדר, שנקרתה בפניי הזדמנות לחולל שינוי ואולי עוד אשוב לעשייה משמעותית בתחום. הספר הוא ההתחלה וחמישה אחוזים מהמכירות ייתרמו ל LAGA".
מה דעתך על הוויכוח סביב גני החיות?
"זו שאלה מורכבת. אני חושבת שבראש ובראשונה זה תלוי באילו תנאים החיות מוחזקות. יש לגני חיות ערך בחינוך לאהבה לבעלי חיים. לא לכל ילד יש אפשרות לנסוע לאפריקה ולראות חיות בר בטבע. מצד שני, להחזיק חיות בר בכלוב זה מאוד אכזרי, גם אם הוא מרווח. אם הייתי צריכה לבחור אני חושבת שהאופציה הטובה יותר היא ספארי. צריך לקחת בחשבון שיש בעלי חיים שלא יוכלו לשרוד בטבע לאחר שנפצעו, והספארי וגני החיות נותנים מענה לבעלי החיים הללו".
זנגויל-בר מבהירה אמנם כי בישראל ישנה מודעות גדולה יחסית, כמו גם פיקוח ואכיפה, בנושא שמירת הטבע ובעלי החיים, אבל באותה נשימה היא גם מספרת על הצד השני של המטבע. "לא פעם יצא לי לראות אנשים לוקחים צבים מהטבע. פגשתי פעם משפחה שאספה צבים קטנים מנחל הג'ילבון לקחת אותם הביתה".
אמנם היא חשה שזנחה את האידיאולוגיה לטובת החיים עצמם, אבל גם בעבודתה כיום כמורת דרך היא מנסה לעשות משהו לטובת העולם. "כיום אני מדריכת תיירים. זה לא שאני משנה את העולם, אבל אני קצת עושה הסברה לישראל בדרך הזאת. אני מבינה שזו הייתה הזדמנות חד פעמית שלא כולם יכולים להפוך אותה לאורח חיים, והשקעתי את זמני אז כשיכולתי. גם הילדים שלי גאים בעבר של אימא שלהם. סיפרתי להם על כך. העברתי בכיתות שלהם לא פעם הרצאות בנושא הסחר בחיות בר ועל כל החוויה המדהימה שעברתי באפריקה. אני מקווה שאולי יום אחד כן אוכל לעשות יותר למען אפריקה".
הארגון עדיין פעיל?
"כן, היום הארגון כבר לא קטן כמו שהיה ויש לו עשר שלוחות ברחבי אפריקה. אופיר, שאיתו אני בקשר שבועי, מנהל מקניה את הארגון שאוטוטו יחגוג 20 שנה".
