אייל בכר, המאמן ממועדון הג'ודו המקומי שגידל את גילי שריר שתייצג אותנו באולימפיאדה הקרובה, כבר מכוון קדימה ומאמין שבלונדון 2024 נזכה לראות ארבע נציגות ממודיעין
(צילום: פרטי)
בעוד שיש מדינות שלמות שמתקשות להשיג קריטריון אולימפי, לעיר מודיעין כבר יש אחד. אם לתפוס את אייל בכר במילה, בעוד ארבע שנים, באולימפיאדת לונדון, יהיו לה אפילו ארבעה כרטיסים.
עוד חזון למועד, אבל עם האוכל בא התיאבון. כשגילי שריר הייתה צעירה שלחו אותה להתאמן עם ירדן ג'רבי, וזה הדליק לה נורה של רעיון. כמה נורות כאלו נדלקות עכשיו אצל ג'ודאי מיטב מודיעין? אלפי ילדים עברו תחת ידיו של בכר, החליפו חגורות וקטפו מדליות בכל הגוונים, אבל שריר היא הראשונה לנפץ את תקרת הזכוכית. עכשיו אפילו מדליה אולימפית היא לא הגבול.
"אני מאמן עשרים וארבע שנה וגילי היא הספורטאית האולימפית הראשונה שלי", הוא מספר. "זאת גאווה גדולה, אבל זה לא מספק. אנחנו רוצים מדליה. זה יהיה קשה. בקרב ראשון תחכה לה מדורגת אחת עד שמונה, אבל זה ג'ודו, זה ספורט. ביום נתון אפשר לעשות הכל. אם אתה בא מוכן, ומחבר ניצחונות וצובר מומנטום וביטחון, הכל יכול להיות. באולימפיאדה הקודמת, במשקל 66 קילוגרם, בא באזילה אחד, איטלקי בן 21 משומקום, לקח זהב. התפוצץ על המזרון. גילי גם יכולה לעשות את זה".
ולחשוב שגילי כמעט פיספסה את הטיסה ליפן. בטשקנט היא ירדה מהמזרון בוכה. היא חשבה אז שזה בגלל שהלכה לה מדליה. הרופא אמר לה שזה קרע ברצועה הצולבת, אבל היא דרשה לראות צילום. הגוף שלה בגד בה שלושה חודשים לפני שהיא מגשימה חלום. דווקא הקורונה באה לה טוב, רגע לפני שהיא מחליפה טלפונים עם אנטיגונה. אחרי כזאת בשורה, מגיפה עולמית היא הרע במיעוטו. כך, במקום למשוך את הפציעה ולבוא לטוקיו ב-70% כשירות, במקרה הטוב, היא קיבלה את כל הזמן להתאושש. הגם שהיא ניצלה חצי ממנו. כי בכל זאת, היא גילי. מגיל ארבע על המזרון, הכי הרבה זמן שהיא רשמה בלי ג'ודו זה שבע שעות שינה בלילה.
"עשינו את השיקום ביחד. עבדנו בשילוב עם הנבחרת, יחד עם שני הרשקו, מאמן נבחרת הנשים. כולם נתנו יד, כולם עשו את המקסימום כדי שגילי תחזור להתחרות הכי מהר שאפשר. הכי הרבה עשתה גילי. השיקום היה יעיל מאד. תקופה יחסית קצרה, אימונים אישיים, המון שיחות. הרבה עבודה פיזית, אבל לא פחות עבודה פסיכולוגית. ספורטאית עושה שני אימונים ביום ופתאום היא לא יכולה לזוז, שוכבת בחוסר מעש. זאת טראומה".
ומדובר בפציעה לא פשוטה.
"ממש לא פציעה פשוטה. אם לא היו דוחים את האולימפיאדה היא הייתה דוחה את ההתערבות הכירורגית ונוסעת לטוקיו במצב פיזי רחוק מאידיאלי. עכשיו היא נראית טוב, בכושר מעולה. פיזית היא במצב מצוין. עובדת קשה, הרבה דברים טובים קורים לה ומגיע לה. היא קשוחה, לא רואה בעיניים. במשקל שלה כולן ענקיות, פיזיות מאד, היא לא רואה אף אחת ממטר. יש לה את הדבר הכי חשוב אצל ספורטאי – היא קילרית. אפשר לפתח ספורטאי, טכנית ופיזית, ובסוף הוא בא לתחרות ברל'ה. משתבלל. גילי ההיפך, היא מתעלה".
כשהיא הגיעה אליך בגיל שמונה כבר ראו את הפוטנציאל?
"אי אפשר לשים את האצבע על ילד בגיל שמונה ולהגיד הוא יגיע לאולימפיאדה. יש כל כך הרבה משתנים, ואין לנו יכולת לנתח את כולם. יכול להיות הג'ודוקא הכי מוכשר, אבל פתאום מתגלות בעיות פיזיות או מנטליות. אנחנו בני אדם, אנחנו משתנים. פתאום ספורטאי מוכשר מחליט שנמאס לו. אבל לגילי תמיד היה אופי של ווינרית. היא יודעת לעבוד קשה. האימונים סיזיפיים, לא פשוטים, שעות על גבי שעות של עבודה, אבל היא עומדת במטרות שלה. והיא רק בת 21. היא יכולה וצריכה לעשות עוד שתי אולימפיאדות לפחות חוץ מטוקיו. חתמנו עכשיו עם ספונסר לשש שנים. כולם מבינים שזאת רק ההתחלה".
אז מתי מסמנים אולימפיאדה כמטרה?
"באזור גיל הקדטים, כשמתחילים להתחרות בתחרויות בינלאומיות. היא לא מפחדת, מנצחת, מגיעה לשלבים הגבוהים ואוספת מדליות, וזה מתחיל לחלחל. אבל עד שאתה לא מוצא את עצמך בקמפיין אולימפי, אתה לא יכול לדעת. זה שונה ממשחקי כדור. זה לא כדור וזה לא משחק, זה קרב, אחד על אחד. אין כזה דבר להאשים את השוער, אין לא מסרו לי. הכל על הכתפיים שלך. אי אפשר לדעת למי יש את הכוחות לעבור את כל השלבים עד שהוא לא עובר אותם. גילי הוכיחה שיש לה כתפיים רחבות, מנטלית היא יוצאת דופן. בסוף, אתה מתכונן לאולימפיאדה ארבע שנים ויש לך ארבע דקות להראות מה אתה שווה. קרב אחד, מול יריב שנמצא בדיוק באותו מצב. מי שלא מתאים נופל".
מאמן ג'ודו חולש על כל התפקידים כמעט, ממעסה ועד פסיכיאטר, תזונאי וחברה הכי טובה בחליפת קרב. אימא ואבא עם ידע מוקדם ביפנית. אייל בכר מלווה את גילי שריר כבר עשרים שנה, ממזור עד רעות ומודיעין, ועכשיו הוא לומד לשחרר. גילי עזבה את הקן והתמקמה בוינגייט, אבל הקשר בין השניים עדיין הדוק כמו עבודה על הקרקע. שיחות ומפגשים על בסיס יומיומי. זאת ההצלחה שלה, אבל ההצלחה שלה היא גם ההצלחה שלו. בשעתה הקשה היא חזרה הביתה ומצאה את הכוחות הדרושים. גם אם היא לא תזכה במדליה, תהיה לה עוד הזדמנות. את התוצאות של ההישג הזה עוד ירגישו במודיעין שנים קדימה. אייל בכר הוציא תחת ידיו ספורטאית אולימפית.
"מבחינתי כמאמן זאת התרגשות אדירה, זה ציון דרך גדול לאגודת מיטב מודיעין. ספורטאית שלנו שמגיעה ליעד הנכסף, מגשימה את המטרה הכי שאפתנית שיש, אולימפיאדה. כולנו מחזיקים לה אצבעות. היא יכולה גם להביא מדליה, היא לא אחת שמסתפקת במועט. היא חזקה, היא קשוחה, היא לא נופלת. תרגיל אחד שנכנס יכול לסדר לה ניצחון, מול כל יריבה. אם היא לא תביא מדליה בטוקיו היא תביא באולימפיאדה הבאה, או בזאת שאחריה".
בכלל, יש לך תכניות גדולות ללונדון 2024.
"אני על הגל, אז למה לא… בשבוע שעבר אמרתי שאני רוצה ארבע ספורטאיות באותה אולימפיאדה. בלונדון יש לנו סיכוי. מתוך 30 בנות בנבחרות ישראל חמש הן שלי. מועדון מיטב מודיעין נמצא כרגע בתחילת הדרך המקצועית ברמה הבינלאומית, ואני מאמין שגילי היא רק הסנונית הראשונה. ללונדון אני רוצה להאמין שיגיעו חוץ מגילי, במשקל 63 קילוגרם, גם קרן וייס במשקל 48, גל נחום ב-52 ואמילי ועקנין ב-70 קילוגרם. כולן חברות נבחרת ישראל וכולן משלנו, תוצרת מודיעין".
