אחרי שפקד כבר 86 ארצות לקח יובל ירדן משילת את חברו דורון כהנסקי ממודיעין לטיול של פעם בחיים באחד המקומות הנידחים בתבל: פפואה ניו גיני • גם טייל מנוסה כמוהו התקשה להאמין למה שאנשים עושים בשנת 2018, אי שם מצפון לאוסטרליה
מה גורם לשני גברים לנסוע באמצע החיים למקום כמו פפואה ניו גיני, שרובנו אפילו לא יודעים למקם אותה על מפת העולם? יובל ירדן משילת, שלאחרונה חזר משם יחד עם חברו דורון כהנסקי ממודיעין, מספר: "הייתי כבר ב-86 מדינות, אבל זאת היתה המדינה המאתגרת ביותר. שמעתי עליה שהיא מאוד מיוחדת. זאת מדינה שאתה חייב לצאת אליה כשאתה נמצא במצב פיזי ומנטלי מיטבי ולכן החלטתי לעשות את זה בשלב הזה של החיים".
ירדן (49), שטיולים בעולם הפכו מזמן לתחביב מרתק עבורו, הוא, למי שתוהה, איש משפחה, נשוי ואב לשלושה (20, 5 וחצי, 3). "בעבר הייתי מטייל במשך שלושה ארבעה חודשים אבל מאז הלידה של נויה בת החמש וחצי צמצמתי את זה למספר שבועות. זה היה ארוך מדי והתגעגעתי. אשתי מבינה שכך בחרתי לחיות ואנחנו גם מאמינים שזאת מתכונת לזוגיות טובה".
מדינה של שבטים
"מדובר מסע של פעם בחיים, למקום מאתגר", מספר ירדן. וכאחד שהדרכון שלו מלא באינספור חותמות הוא בוודאי יודע. רוב המדינות לא שייכות לז'אנר "אירופה הקלאסית". "הייתי בהמון מקומות, אבל אני מעדיף מדינות מאתגרות של העולם השלישי. למשל ביקרתי שבטים באתיופיה, הייתי באוגנדה, במדבריות הקרח במונגוליה, אצל הבושמנים בנמיביה, טיפסתי על האוורסט וחייתי תקופה בבית יתומים בבורמה".
איך אדם מערבי מגיע למקום כזה?
"ראיתי תוכנית בנשיונל ג'אוגרפיק על נזיר שיש אצלו יתומים והוא מלמד אותם להגיע לעצמאות. לצורך כך הוא נעזר, בין היתר, בתיירים שילמדו אותם חשבון ואנגלית. החלטתי להגיע לשם ללמד אותם שחיה".
ירדן, בעליו של בית הספר לשחיה "דולפינים מים" בשילת ("אני מתגורר במושב, אבי בין מקימיו") עובד בצורה אינטנסיבית בקיץ ובחורף הוא יכול להרשות לעצמו להתנתק למספר שבועות ולטייל. כך היה גם במקרה של פפואה ניו גיני, מדינה שנמצאת בצפון אוסטרליה ומורכבת משבטים.
לדברי ירדן אפילו לא ממש יודעים מה אוכלוסיית המדינה מאחר וחלק מהתינוקות נולדים בג'ונגל ולא בבתי חולים כך שאין מעקב. "אין כל כך כבישים. הכביש ה'מהיר' הוא דרך עפר מלאת בורות. כל רכב שיש בארץ לא היה שורד את הכביש הזה עשר דקות. חייבים לנסוע שם בג'יפים. זאת מדינה שחיה 500 שנה אחורה ובה מדברים 700 שפות בשל מספרם הרב של השבטים שחיים שם. רבים מהשבטים היו בעבר שבטים של קניבלים, אבל לפני כחמישים שנה התחילו להגיע לשם מיסיונרים נוצרים שהסבירו להם שזאת עבירה. עדיין יש שבטים במעמקי הג'ונגלים שמנותקים לגמרי מהציביליזציה אבל כמובן שלא הגענו אליהם".
יש צורך בהכנות מיוחדות לקראת מסע כזה?
"בדרך כלל אני לא אוהב לדעת יותר מדי על המקום אליו אני נוסע על מנת לחוות הכל לראשונה ולהיות מופתע. אני גם פחות אוהב את האזורים התיירותיים. אבל לגבי פפואה הייתי חייב קצת אינפורמציה מאחר ומדובר במקום מסוכן. בדרך כלל יש לי שלד של הטיול. בפפואה זה מאוד פשוט כי היא מחלקת לאזורים: נהר, הרים, איים. כדי לטייל שם אתה חייב להיות מנוסה בטיולים מהסוג הזה, לדעת להסתדר בג'ונגלים ובעל יכולת ניווט. בשניות המצב יכול להידרדר למסוכן. למרות זאת מתקיימים גם טיולים מאורגנים לשם, כמובן אופיים הוא אחר. אנחנו טיילנו ממש לבד ובמשך חמשת השבועות פגשנו רק זוג תיירים אחד כמונו. זאת מדינה מאוד לא מתויירת".
טקס התבגרות
אחרי שהגיעו לפפואה במסע של שלושה ימים שכלל עצירה בהונג קונג, השניים התחילו את המסע האמיתי אל לב המדינה הנידחת. "נחתנו בעיר הבירה, פורט מורסבי בה אנשים חיים בצורה יותר מערבית ומשם בטיסה נוספת הגענו לעיר ויויאק, באזור של נהר הספיק".
"כשאתה אומר שאתה מישראל המקומיים מתרגשים עד דמעות", מעיד ירדן. "הם רוצים לדעת הכל על ישראל. המיסיונרים עשו שם עבודה מאוד חזקה וישראל היא בעיניהם דבר מדהים. הקהילות מאוד חמות, אפילו עשו לנו מגבית ונתנו לנו ערימה של כסף שכמובן סירבנו לקבל מאחר והמשכורת הממוצעת שם היא עשרה דולרים בחודש. אבל אז נאמר לנו שאסור לסרב לזה, לכן הסכמנו לקבל את המחווה והשתמשנו בכסף למטרות טובות".
"אלוהים הוא הכוכב של פפואה", הוא מספר. "בכל כפר יש כנסיה וכומר, מדובר באמונה מאוד חזקה".
המסע התחיל עם טיול לאורך הנהר. "שטנו בקאנו, מספר ירדן. "יש שם אינספור יתושים וקשה מאוד להתגונן מפניהם. לבשנו בגדים ארוכים והתמרחנו בכל מיני תכשירים, אפילו אכלנו הרבה שום, אבל שום דבר לא עזר. נעקצנו מאוד. אחד המקומות היחידים בהם לא היו יתושים היה השירותים".
מה אוכלים?
"הם אוכלים דברים מאוד בסיסיים. את המאכל הפופולרי מכינים מעץ הסגו – חופרים בעץ ומכינים מזה קמח ולחם. מאכל נוסף הוא הקאוקאו (בטטות מקומיות) והמון פירות טרופיים".
מה בלט לך בתרבות שלהם?
"הצעירים הזכרים באזור הנהר בפפואה עוברים טקס התבגרות. מקבצים את כל הנערים של הכפר בני ה-17-18 ומושיבים אותם במשך חודש במה שנקרא 'ספיריט האוס'. במשך היום הם עושים מדיטציה ובלילה חוזרים לבתיהם. בסיומו של החודש עושים להם חתכים בגב כך שבסופו של תהליך הגב נראה כמו גב של תנין. נער שמתגבר על הטקס האכזרי מוכן להקים משפחה. זה מעיד על גבריות. אף אישה לא תסכים להינשא לגבר שלא עבר את הטקס הזה. הם חיים בעולם מאוד אגרסיבי ומתמודדים עם מצבים לא פשוטים, כולל בעלי חיים שונים ולכן עליהם לדעת לשרוד. כדי שאישה תרצה גבר היא צריכה לדעת שהוא מסוגל לעמוד באתגרים. זהו טקס מאוד אכזרי בעיניים מערביות, אבל זה מכשיר אותם להקים משפחה".
שטים בקנו לבית ספר
במהלך השהות שלו שם, יצר ירדן קשרים מיוחדים עם המקומיים מאחר והתארח לרוב אצל משפחות.
מה מאפיין את אורח החיים שלהם?
"לרוב מדובר באורח חיים בסיסי ופשוט. אין אספקת מים וחשמל. הם שואבים מים מבארות או אגמים. כמעט לכל משפחה יש שטח אדמה קטן בו הם מגדלים ירקות בהם הם מזינים את עצמם. הם חיים ממה שהם מגדלים ומסחר חליפין. אין כמעט זיהום כי שהם צורכים את מה שגדל להם בחצר ואין עודפים. חלקם מגדלים תנינים לעורות ובשר. הילדים שם מאושרים מאוד, למרות התנאים הקשים. המיסיונרים הכניסו לשם בתי ספר. אבל כדי להגיע לבית הספר הם הולכים כמה שעות ברגל או שחלק מהדרך הם עושים בשייט בקאנו. הם מסוגלים ללכת מרחקים גדולים ללא מים, לא מתלוננים. מגיל צעיר הם סתגלנים ומחוברים לטבע. הם רגועים ומוקירים תודה, תמימים וטהורים. מסוגלים לשחק שעות עם בקבוק, אבנים ומקלות".
אני מנסה לערוך השוואה בין הילדים של פפואה לילדים הישראלים ומוותרת. ללא ספק, ההשוואה מיותרת ובלתי אפשרית. "סף הגירוי שלהם מאוד נמוך", מציין ירדן. "כל דבר מרגש אותם כי אין להם מן הסתם את כל הגירויים של המערב. בכל מקום שיחקנו אתם והם ליוו אותנו הרבה בהליכות. לילדים עד גיל חמש אין בכלל בגדים. אחר כך יש להם חולצה אחת ולפעמים כפכף אחד. הם מאוד סקרנים. בכפרים לימדנו אותם לשחות. המים מאוד קרים ואין להם אפילו בגד ים, אבל מסתדרים עם מה שיש. בכלל, האינטראקציה עם הילדים המקומיים זה הדבר הכי כייפי שיש. תמיד היו לנו בתיק בלונים או בועות סבון".
העניין הזה עם התנינים לא קצת מסוכן?
"מאחר והמקלחת שם בנהר, הם לימדו אותנו לעשות רעש כשמתרחצים כדי שתנינים לא יתקרבו. זה די מפחיד. אבל לרוב התנינים מתרחקים מהכפרים כי המקומיים צדים אותם אז הם פוחדים".
הצעת נישואין
אחרי אזור הנהר הגיעו ירדן וכהנסקי לאזור ההרים, לעיר מונט האגן.ירדן: "סגנית מנהלת בית הספר הגיעה לאסוף אותנו והביאו אותנו לכפר קטן שם התארחנו אצל משפחה. דרך המשפחות האלו הצלחנו להגיע למקומות מיוחדים. אבל הכבישים מאוד קשים לתנועה. אתה יכול לנסוע מאה קילומטר בשמונה שעות. הרכבים ממוגנים בגלל עימותים עם מקומיים שחוסמים כבישים או נהרות ומבקשים כסף. הם עומדים עם מצ'טות ומאיימים".
אז מה עושים במקרה כזה?
"או שעושים 'אחורה פנה' או שמשלמים. היו פעמים ששכנענו אותם לתת לנו לעבור ללא תשלום. בכל מקום שהגענו אליו היתה תחושה שהגענו לסוף העולם, אבל בכל פעם הופתענו לגלות שאפשר להמשיך עוד. התארחנו בבתים מאוד צנועים, כמובן ללא מקלחות, אבל תמיד יש איזשהו מעין או אגם בו ניתן להתרחץ".
הייתם במקומות שבהם כמו שאומרים "לא דרכה רגלו של אדם לבן"?
"באחת הפעמים הגענו לכפר בו לא כל כך ראו את האדם הלבן. נאמר לנו שתחכה לנו מישהי בשם דוריס. אחרי נסיעה של כארבע שעות ירדנו באמצע שום מקום והגענו לבית של דוריס. מסתבר שיש שם שבע אחיות. איך שהגענו הם קיבלו שיחת טלפון ונאמר לנו שזה האבא של הבנות שרצה לדבר איתנו. הוא אמר שהבת שלו, דוריס, תשמח להתחתן אתי. אמרתי לו שאני נשוי ויש לי שלושה ילדים והוא ענה שזה לא מפריע כי יש בחור אחד בכפר שנשוי לשבע נשים ויש לו 45 ילדים".
ירדן וכהנסקי היוו אטרקציה באותו כפר. "500 תושבי הכפר באו לראות אותנו כי מעולם לא ראו אדם לבן. לקחו אותנו לאגם שלהם ועשינו לילדים חוג שחיה. בכל כפר מישהו התנדב להיות שומר הראש שלנו".
מערת הקניבלים
באזור הכפרים יש לדברי ירדן המון התנגשויות וסכסוכים בין השבטים. "הם נוהגים ללבוש תלבושות ססגוניות ולצבוע את הפנים בצבעים על מנת להרתיע את השבט השני. הם הגיעו עם זה לרמות מדהימות. היום משתמשים בזה גם בחגיגות ופסטיבלים ומכינים את עצמם לזה במשך הרבה זמן בטקסיות רבה".
בסיום שלושה שבועות שטיילו בנהר ובהרים טסו השניים לאלוטאו (Alotau) – אזור האיים. "נסענו במשאית מקומית והגענו לריזורט צלילה. שם הגענו למערת הגולגלות ובה עשרות גולגלות. לפני 50-60 שנה במחוז Milne Bay המקומיים התגאו בקניבליזם וככל שאספו יותר גולגלות כך השבט נחשב ליותר עוצמתי וחזק. בכניסה למערה עמד בחור שטען שזאת המערה שלו וצריך לשלם לו כסף. אמרנו לו שאין לנו כסף והתחלנו לחזור. הוא קרא לנו בחזרה, נכנסנו למערה והיתה חוויה מדהימה. בסוף הוא הפך להיות חבר שלנו".
היו מצבים בהם הרגשתם שאתם בסכנה? בכל זאת, לא טיול מאורגן בריביירה הצרפתית.
"כן, היו כמה מקרים כאלה. כמו שהזכרתי מקרים בהם מקומיים חוסמים את הדרך עם מצ'טות ומבקשים כסף. היה עוד מקרה בו חיכינו לתחבורה ציבורית והלכו ליד מכות אז ברחנו משם. היה מקרה נוסף בו נהג דרס ילד אז ההמון שרף לו את הרכב. במקרה נוסף שחינו בים וחצינו קו של כרישים. הגענו לאי מדהים עם המון בעלי חיים ורק אחרי שהגענו בחזרה וסיפרנו למשפחה אצלה התארחנו, נאמר לנו שהסתכנו מאוד בכך שחצינו קו של כרישים".
איך החזרה לעולם המערבי אחרי ניתוק כזה?
"אחרי שחזרנו הרגשנו ניקוי מטורף – גם פיזי וגם מנטלי. לא היו שם הסחות דעת, הפלאפון כמעט ולא היה בשימוש, אכלנו אוכל מאוד פשוט ולכן עברנו גם ניקוי רעלים. בפעם הבאה אני שוקל לנסוע למרוקו".
