שבעים שנה לאחר השואה ישראל היא מדינה מתבדלת ומסוגרת, שמגרשת עלובי חיים שביקשו בה מקלט. גרמניה היא המארחת הגדולה בעולם של מבקשי מקלט והיא מעניקה להם זכויות ביד רחבה
השואה הסתיימה לפני למעלה משבעים שנה ומאז אנו שבים ומפיחים בה חיים. דנים בה, לומדים עליה, שרים עליה, מסיקים ממנה מסקנות, מכריזים עליה, מתווכחים עליה, משקיעים מיליונים בשימורה ואזכורה, הרבה יותר מיליונים במשלוח ילדינו למחנות ההריגה. השואה היא חלק מובנה ומטופח בכל ישראלי, אם ירצה או לא. והיא איתנו לעוד שנים רבות.
מדוע? משום ש"לעולם לא עוד".
מ"השואה" נגזרות מוסכמות רבות. אחת מהן היא שאין להקביל, לעולם, את המצב של ישראל בהווה לגרמניה של התקופה שקדמה לשואה. כל אזכור כזה מוצג מייד כהשוואת ישראלים לנאצים, והדיון מסתיים עוד לפני שהתחיל. כל מה שקשור לשואה מקבל את הטיפול הזה. השבוע הציג יהונתן גפן ילדה פלסטינית לצד ילדה יהודיה שנספתה בשואה (לא חכם) וקיבל מייד דלי של קרח לפנים.
ככה זה אצלנו. אפשר להבין. אולי בעוד שניים שלושה דורות זה יירגע. אז נניח לשואה ולנאצים ימ"ש ונשאל משהו אחר: מה אירע לגרמנים וליהודים מאז אותו מפגש אכזרי וידוע לשמצה? מה קרה מאז 1948/1949 (יום ההולדת שלנו ושל הרפובליקה המחודשת ממש קרוב) לאלה ולאלה?
היהודים הקימו בארץ ישראל מדינה דמוקרטית עם סממנים תיאוקרטים. מאז הקמתה, מדינת היהודים מסובכת במלחמות עם שכניה. הגרמנים הקימו רפובליקה דמוקרטית חילונית והתרחבו בשנות התשעים לשטח שהחזירה ברה"מ. ישראל מצליחה לעמוד על הרגליים מבחינה כלכלית. גרמניה היא מעצמה עולמית מצליחה כמעט בכל תחום (אין להם קומיקאים).
ויש עוד משהו. שבעים שנה לאחר השואה ישראל היא מדינה מתבדלת ומסוגרת, שמגרשת עלובי חיים שביקשו בה מקלט. גרמניה היא המארחת הגדולה בעולם של מבקשי מקלט והיא מעניקה להם זכויות ביד רחבה. הנביא ישעיהו שמע מה' את הציווי "ונתתיך לאור לגויים". אין ספק שהגרמנים של 2018 ראויים לו.
