מותו של גורי מחדד את התחושה המאוד חזקה שהולך ופוחת הדור ועם מותו שווי המניה הנקראת "ארץ ישראל" שווה פחות
חיים גורי מת. איתו גם מתה חתיכה מארץ ישראל הישנה והטובה. זו שנלחמה והקריבה למען הקמתה וביסוסה של המדינה. מה שנראה ברור מאליו היום או כמעט עובדה היה סימן שאלה ענק כשגורי וחבריו נלחמו ונהרגו במלחמת העצמאות מיד עם הכרזת המדינה.
תרומתו לשירה ולתרבות שלנו לא תסולא בפז. שיר "הרעות" הפך לנכס צאן ברזל. השיר נכתב בעידן שבו חבר היה חבר. לחברות היה אז טעם שונה ומחויבות אחרת. במקום להיפגש בווטס אפ היו נפגשים ושרים סביב המדורה. לחיים היה יותר ערך ומשמעות.
חיים גורי מת בשיבה טובה. הייתה לו ביקורת על איך נראית המדינה של היום אבל הביקורת מעולם לא צמצמה את אהבתו הענקית למדינה ולדור הצעיר. גורי שייך לדור הנפילים של המשוררים שלנו. אלה שדומה שאין להם מחליפים לא באיכות השירים שכתבו והשאירו לנו למורשת ולא באישיות הערכית שלהם.
מדינה אינה נמדדת רק בתל"ג שלה. אסור שהכסף יהיה האלוהים של הפרט והחברה. גורי והדור שלו לא ייחסו לממון חשיבות כלשהי. דם החברים שלהם היה חשוב אלף מונים מאשר הדמים.
מותו של גורי מחדד את התחושה המאוד חזקה שהולך ופוחת הדור. עם מותו שווי המניה הנקראת "ארץ ישראל" שווה פחות. מדינת ישראל של שנת 2018 שונה בתכלית מזו של 1948 וטוב שכך בהרבה מובנים. גורי הניח את עמודי התווך למדינה של היום שהיא מבוססת וחזקה אבל לצערנו פחות ערכית.
חיים גורי ובני דורו היו מגש הכסף של המדינה בהקמתה, שנים ספורות לאחר השואה. הוא וחבריו יפי הבלורית והתואר הפכו את האודים המפויחים ששרדו את השואה לישראל החזקה והפורחת.
היה איש ואיננו עוד.
