22 שנים חלפו מאז היום המר והנמהר ההוא של רצח ראש הממשלה יצחק רבין. כל מי שהיה בן 10 זוכר את התדהמה שאחזה בעם כולו. חלפו 22 שנה ודומה שהזיכרון הולך ונחלש, הטקסים מתמעטים והכי חשוב: נראה שלא למדנו דבר מהרצח הנוראי ההוא.

השיח הציבורי והפוליטי שלנו אלים יותר מכפי שהיה. מפלס האלימות הלאומי שלנו נמצא בנסיקה. כל דאלים גבר ואיש הישר בעיניו יעשה. אין דין ואין דיין ואין עוד מנהיגים כמו האיש ההוא.

זכיתי להיות במחיצתו לא מעט שעות בשנים שלפני הרצח. לעתים אחד על אחד בארבע עיניים. נטלתי חלק מרבות מהישיבות שהוא ניהל במסגרת ישיבות ממשלה ואחרות שעסקו בענייני עבודה נטו של ניהול המדינה והעם.

היה איש ואיננו עוד. רבין היה מנהיג מזן אחר. הוא היה הישראלי הכי טהור שהכרתי מאז ומעולם. מאה אחוז ישראלי בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. כל מעייניו ודאגתו היו נתונים לעם ולמדינה. כל זמנו וכל חייו, כולל חייו ממש, היו לטובת המדינה.

סמוך לרצח הייתה אופוריה. השלום נראה מבעד לחלון. בהישג יד. בפעם הראשונה מאז הקמת המדינה. אני זוקף זאת לאישיותו של רבין ("אני אנווט"). הוא ניווט את ספינת המדינה אל חוף מבטחים עם שלום שהיה ממש כבר בידיים שלנו. מעולם לא הייתה תחושה כזאת של חזון אחרית הימים של וישבו ערבים ויהודים סביב שולחן, ניגבו חומוס ודיברו שלום.

מי יכול להאמין שחלפו 22 שנים והשלום נראה רחוק מתמיד. דומה שהשלום נקבר יחד עם רבין שהיה חייל עם מסר של שלום ממקום של כוח וחוכמה. רבין היה רחוק מלהיות שמאלן. בפעולותיו כחייל הוא היה ימני אבל מה שהוא ראה עם מדים הביא אותו להבנה שיש להגיע להסכם שלום עם כל השכונה שסביבנו. רבין לא היה לוחם עם סכין בין השיניים. לאורך כל הקריירה שלו הוא תמיד הקרין חוכמה, רגישות ואנושיות.

דומה שפס הייצור של מנהיגים כמו רבין נדם.