יש מדינות שיש להן אולימפיאדה. לנו יש ערסיאדה המתקיימת יום יום ושעה שעה בכל מקום על פני הארץ הקטנה שלנו. לדעתי, המדד העיקרי לבדיקת תרבותו של עם היא לנסוע בכבישיו ולראות כיצד מתנהגים אלה הנוהגים בכלי הרכב במדינה.

כמי שנוסע מאות קילומטרים בשבוע בעיקר במרכז הארץ אני מעיד עדות מיד ראשונה – אין לי ספק שאנחנו אלופי העולם בתרבותנו הקלוקלת בכבישים. האם זה מעיד על המזג הלאומי שלנו? ועוד איך!

האלימות בכבישים היכולה בקלות רבה לזלוג לאלימות פיזית במידה ונתנגד לנהג החותך אותנו בכביש, לזה העוקף טור מכוניות ונדחף לראשו, או רוכבי הדו גלגלים למיניהם העושים סללום מסוכן עד מוות (מה הפלא שכמעט מידי יום אחד מהם נהרג בתאונה)- כל אלה מעידים עלינו כמדינה מובילה באולימפיאדת הערסים הבינלאומית.

מדוע אנחנו מתפלאים כאשר הסטטיסטיקה תראה בסוף השנה על קרוב ל-400 הרוגים ואלפי פצועים. זה הרי בידיים שלנו – תרתי משמע כי השימוש בניידים בזמן נהיגה הפך לרעה חולה. אם הרכב לפניכם מזגזג קרוב לוודאי זה לא בגלל שהנהג רוקן זה מקרוב בקבוק וודקה אלא כי כל תשומת הלב שלו/ה נתונה למכשיר הנייד.

מדד הערסים במקומותינו נמצא בנסיקה. בעבר הרחוק היינו נוהגים להעיר לנהג חצוף אבל בימינו אלה "אלוהים ישמור". כל הערה שלא במקומה עלולה להסתיים באובדן חיי אדם. כמה פעמים בא לכם לפתוח פה על נהג סורר ואז אתם אומרים לעצמכם: "למה לי להסתבך" וכך אנחנו מחנכים גם את ילדינו. ובכך האלימות מנצחת. הערסים מרגישים יותר בטחון בהשגת כל מטרותיהם בחשיפת הערסיות שלהם בפומבי. ואנחנו רק רוצים לחזור הביתה בשלום ושמישהו ידאג לטפל בערסים.

אז זהו, שאין מישהו כזה ולכן הם מכים רופאים ואחיות, גונבים לנו מקום חניה, עוקפים אותנו בכל תור אפשרי, בלונה פארק, בשדה התעופה, בארומה וכו'.

בעיניי הערסים הופכים לאיום אסטרטגי ממשי על החברה שלנו.