כשאילנית עמית (47) החליטה בגיל 18 להיות מדריכת טיולים היא עדיין לא ידעה שהטיולים שהיא תיזום יהיו מיוחדים ולא שגרתיים ויאפשרו זווית ראיה מיוחדות למטיילים. במשך כל השנים הללו הדריכה בשבילי ישראל, בעיקר בהרי יהודה וירושלים, בכנסיות ובמנזרים.
איך מחליטים בגיל 18 להדריך טיולים?
בכיתה י' השתתפתי בטיול שנתי ונחשפתי לבתי ספר שדה. אחרי ההדרכה שקיבלנו, אמרתי לעצמי שאני יכולה לעשות את זה טוב יותר. ידעתי אז שזה מה שאני רוצה לעשות. בצבא עברתי את המיונים הקשים והתקבלתי להיות מדריכה בבית ספר שדה שער הגיא".
לגלות פינות נסתרות
בשנים האחרונות עוסקת עמית, תושבת מודיעין מזה 20 שנה, נשואה ואם לשתי בנות, גם באימון אישי בשיטת סאטיה. "זאת שיטה שנותנת תשומת לב מיוחדת לנשימה ולגוף. תוך כדי שיחה, אנשים מתחילים לשים לב שהגוף שלהם מגיב לגירויים שונים והתגובה שלנו אוטומטית", מסבירה עמית שהחליטה על השילוב הלא צפוי בין טיולים לאימון אישי ומצאה בשני התחומים נקודות משותפות.
עמית מתמחה בסיורים בעיקר באזור הרי ירושלים. "אני אוהבת לגלות לאנשים פינות 'מתחת לאף'", היא אומרת. "הייתה לי קבוצה של מטיילים בירושלים שהתעקשו שאקח אותם רק למקומות מחוץ לעיר. עם הזמן שכנעתי אותם שיטיילו בירושלים והם הופתעו לגלות שיש בה מקומות שהם לא הכירו. זה בדיוק מה שאני עושה עם אנשים באימון. תוך כדי האימון, אנשים מגלים שיש בהם פינות נסתרות שלא נגישות. הן שקופות, כפי שעבור המטיילים הירושלמים קיימות פינות קרובות שהן שקופות עבורם. בכולנו יש פינות נסתרות".
בואי נדבר על הפינות בנפש. איך זה עובד?
"על פי השיטה בה אני משתמשת, לכל דבר יש קשר לנשימה. נשימה היא הדבר הראשון שנפגע בחיים. מסקנות ילדות נטבעות בבטון ילדותנו. כך הסקנו מסקנות על עצמנו מול העולם. ואז הבטון מתקשה וכל חיינו, אם לא נעשה עבודה של מודעות, הדברים האלו ילוו אותנו ואז בבגרות המסקנות האלו מציפות אותנו ואנחנו מפרשים את המציאות על פיהן. השיטה משחררת את החסמים האלה אצל המטופלים".
כדוגמא היא מספרת על אחד המטופלים שלה שחי חיים שלמים כמעט על פי חוויה שחווה כשהיה בגן: "הוא היה ילד 'סנדוויץ' שהרגיש מוזנח על ידי אמו ולא אהוב. הוא סיפר לי שכשהיה בגן, קיבל מהוריו מתנה צעצוע מאוד מיוחד. למחרת הביא את הצעצוע לגן וציפה בהתלהבות לתגובת הגננת. במקום להתייחס לצעצוע, הענישה אותו הגננת על האיחור לגן ושלחה אותו לעמוד עם הפנים לקיר. זאת החוויה שהוא זכר מהגן. כלומר, במקום חוויה חיובית ושמחה, הוא נשאר עם הרושם שלא רואים אותו ואת מה שרצה שיראו. וגם חוויית חייו מול אמו הייתה של ילד בלתי נראה והוא חי כאדם בוגר מתוך מסקנת ילדות שלא רואים ולא מעריכים אותו. כך מול אשתו וכך במקום עבודתו למרות מאמציו".
איך את משלבת את זה בטיולים?
"בסיורים אני מביאה את הכלי של האימון. לכן אני קוראת להם 'סיורים בשבילי הנפש'. אני עושה סיורים במקומות מוכרים שיש להם ערך מוסף. מדברים על הדברים מול הנוף. אני בעצם מביאה את חדר האימון אל הטבע. לטבע יש למעשה ערך מוסף. הוא מאפשר לנו להתחבר לטבע הפנימי שלנו. דרך היופי של הטבע, אני מכניסה נושאים אימוניים שמצמיחים אנשים. הם שומעים משהו ורק אחר כך זה מתבשל. אני זורעת זרעים אצל אנשים".
את יכולה לתת דוגמה?
"יש סיור שאני עושה בסטף, אזור מוכר לכולנו. אני לוקחת את המטיילים למסלול 'שביל הבעל'. יש שם את 'בנק הזרע' של עצים: אגסים, זיתים, גפן, רימונים ועוד שהביאו מכל מיני מקומות בארץ מאחר והפירות שלהם מאוד מוצלחים ורוצים לשמר את הזרע שלהם. זאת הזדמנות לדבר עם האנשים על זה שלרוב אנחנו לא עוצרים לבדוק אם מה שהורינו 'הורישו' לנו מבחינת התנהגות ותפיסת עולם באמת מתאים לנו או שמא אלו תגובות אוטומטיות. האם זה נכון לנו להיום? האם מה שאני מוריש לילדים שלי זה מה שאני באמת רוצה לתת להם כדי שיהיו בני אדם אכפתיים ומחוברים? הרבה פעמים מדובר באמונות והתנהגויות שקיבלנו מההורים שלנו. לרוב, אנחנו לא יודעים להיות אחרת. אני מסבירה להם שיש עוד אפשרויות. וכאן נכנסת הנשימה. כשאנחנו לא בחיבור לנשימה שלנו, אנחנו יורים על אוטומט את מה ש'שתינו' בבית ילדותנו. ב'שביל הבעל' אני יושבת עם אנשים והם מעלים כל מיני דברים ומשתפים את כולם".
מה מקור המשיכה שלך דווקא לירושלים?
"האיכות של ירושלים היא ברוחניות. ירושלים היא הנפש. כשאני מטיילים בירושלים עם אנשים, אני מגלה להם את הדבר הזה שאי אפשר לגעת בו. זה לא סתם יופי חיצוני, זה משהו מעבר. בירושלים אני עושה למשל סיורים בעקבות השירים והסיפורים של יוסי בנאי, בבניין ימק"א המקודש לשלוש הדתות ועולים לתצפית המרהיבה של מגדל הפעמונים, בחצר המוגרבים ושכונת כפר דוד".
"עץ" ביפנית
בסיוריה עמית נעזרת גם בקליגרפיה יפנית על מנת להמחיש למטיילים תובנות.
את לא מפסיקה להפתיע. קליגרפיה יפנית?
"בסוף שנות ה-30 לחיינו ישנה תקופה של בעבוע פנימי", מחייכת עמית. "משהו בנו מתחיל להיות חסר שקט. מה שקרה אצלי זה שהתחלתי לחפש דברים שיעניינו אותי וכך הגעתי ללימודי קליגרפיה יפנית בקמפוס 'ברושים' בתל אביב אצל מורה ישראלית שחיה ביפן. היום זה עוד כלי עבודה בארגז הכלים שלי".
איך זה מתחבר לסיורים?
"למשל ב'שביל הבעל' ישנה חורשת אלונים ושם אני מראה למטיילים איך כותבים 'עץ' ביפנית. כשמציירים את הסימן ל'עץ' מציירים בעצם את הקרקע ואת השורשים, כשהחלק של העץ הוא הרבה פחות משמעותי מבחינת הנראות. גם כשגוזמים עץ ונשארים לו השורשים, הוא יצמח מחדש וימשיך ללבלב. אני בודקת עם אנשים מה האוטומט שלהם והם מגלים שהם 'תקועים' בילד בן חמש או חיים עם מסקנה של ילדה בת שבע. ואז, הגוף לא יכול לעמוד במצבים מסוימים בגלל פצע פנימי שקשור בחוויה מהעבר. אנחנו בעצם מתנהלים מתוך חוויות מהילדות. וזה פוגע בנו ובאנשים סביבנו".
עמית מסבירה לי את התהליך אותו עוברים המטופלים באמצעות מטאפורת הגלימה. "אנשים באים אליי עם המון 'גלימות' שמגנות עליהם, שהן לא תמיד רלוונטיות. הם אפילו לא מודעים שהגלימות עליהם. תוך כדי עבודת האימון, הם מתחילים להוריד גלימות. לאט לאט הם מגלים את עצמם האמיתיים, את המקום בו הם לא מושפעים משום דבר והפנימי שלהם הוא שלהם בלבד".
פרידה מנזירה
עמית גילתה גם אנשים אחרים מאחורי הגלימות. הפעם ללא מטאפורה: את הנזירים במנזרים בהרי ירושלים, בשפלת יהודה וירושלים עצמה. "הדבר הראשון שאנחנו רואים בנזירים הוא הגלימה", מסבירה עמית. "אבל מאחוריה יש סיפור חיים", היא אומרת ומספרת על ההיכרות ארוכת השנים שלה עם הנזירות בבית ג'מאל: "חיות שם נזירות סגפניות, לבושות גלימה לבנה ומטפחת. הן שותקות ומתבודדות, אוכלות לבד, מתפללות לבד. הבגד שלהן מאוד משקף את הסגירות הזאת. יש להן 'שרות חוץ' שיוצרות קשר עם מבקרים. יש להן אינטרס לפתוח את המנזר למבקרים על מנת שאנשים יקנו את עבודות הקרמיקה שלהן על מנת שיוכלו להתקיים".
"אחת מ'שרות החוץ', היא נזירה בשם יניק שחלתה בסרטן ונסעה לחו"ל לעבור טיפולים. יום אחד התקשרה אליי אחת הנזירות וסיפרה שיניק גוססת ושאבוא להיפרד ממנה", נזכרת עמית. "נסעתי למנזר ולא ידעתי למה לצפות. כשנכנסתי, מרחוק, שמעתי שירת מלאכים. הנזירה שכבה במיטה ומסביב הנזירות שרות. אם המנזר עמדה למראשות המיטה ואמרה ליניק 'אילנית הגיעה'. היא ביקשה ממני להגיד כמה מלים על יניק. אמרתי לה תודה על האירוח במהלך השנים, התנצלתי אם לפעמים לחצתי עליה. הייתי בהלם מהמעמד, אבל הוא היה מרגש. המשפחה שלה הייתה בבלגיה והיא ביקשה להיקבר במנזר. לימים הפרידה הזאת גרמה לי להבין את הצורך של האנשים לסגור מעגל עם אנשים שמתו. אחרי שיצאתי משם הייתי מושפעת מאוד. להיפרד ממישהו בעודו בחיים זה עוצמתי מאוד".
"יניק נפטרה אחרי יומיים", ממשיכה עמית לספר. "ביקשו שאגיד כמה מלים בטקס הלוויה. היא שכבה בכנסייה, כל הנזירות עמדו מסביב, הקהל עמוד ממול. היא הייתה לבושה בבגדים שלה. יצאנו בתהלוכה עם נרות למקום הקבורה. הנזירות שרו 'בואי כלה' ו'שלום עליכם'. בלוויה גם אמרתי מספר מלים. אם המנזר שמה לה מפית על הפנים ועל זה פרחים ואז קברו אותה. זה היה טקס שמאוד השפיע עליי".
"בניגוד למה שחושבים", מספרת עמית "גם לנזירים יש הרהורי כפירה. אני זוכרת שיניק סיפרה לי שהיא קמה כל בוקר בידיעה שזה היום האחרון שלה כנזירה וזה עובר למחרת. גם לנזירים יש הרהורים וכאבי נפש, התמודדויות פנימיות לא פשוטות".
לימים בחרה עמית להשתמש בכלי של הפרידה מאדם שנוטה למות או שהלך לעולמו ולא הספקנו להיפרד ממנו, בטיפולים שלה. "יש אנשים מבוגרים שעדיים חיים עם כעסים על הוריהם, אפילו שאלו כבר לא בחיים. יש טכניקה של פרידה, הודיה ובקשת סליחה שמייצרת מעגל שלם יותר. זה מאוד משפיע על אנשים ומייצר בהם שקט והשלמה עם זה שאותם קרובים כבר אינם. הבנתי את החשיבות של זה מהנזירות באמצעות הפרידה מיניק".
הנזיר הציוני
עמית שופעת סיפורי נזירים, ובהם גם על לובשי הגלימות שחשפו בפניה את הווייתם הפרטית. למשל אוליבייה, נזיר צרפתי מאבו גוש שיש לו סיפור חיים מרתק: "את אוליבייה אפשר להגדיר כנזיר ציוני", היא מחייכת. "הוא קתולי. סיפר לי שבגיל 16, במסגרת טיול, הלך לישון במנזר והרגיש איזשהי משיכה לתחום הזה. הוא החליט שזה מה שהוא הולך להיות. יחד עם זאת הוא מאוד פחד מתגובת אביו האתאיסט שכשנודע לו על כמיהתו של הבן, שלח אותו להתגייס על מנת להרחיק אותו מהנזירות. בסוף השירות אוליבייה הודיע למפקד שלו שהוא רוצה להיות נזיר וכך היה".
אוליבייה הגיע בסופו של דבר לישראל: "במנזר קראו המון בספר תהילים והמלים 'ציון' ו'ירושלים' חזרו על עצמן", מספרת עמית את סיפורו. "הוא רצה להגיע לארץ הקודש וכאן הצטרף למנזר באבו גוש. החלום שלו היה לטייל ולעשות סנפלינג. יום אחד שאלו אותו אם הוא מוכן לספר על חייו לחיילים בסדרות חינוך וזאת הייתה תחילת הקשר ההדוק בינו לבין חיילי צה"ל. לאט לאט הוא התחיל ללמוד עברית ואפילו את הסלנג. הוא מספר על החיים שלו ואנשים מתגלגלים מצחוק. החיילים מאוד אהבו אותו ונתנו לו מתנות שונות – כומתות, תגים, חולצות סוף מסלול והוא מאוד התרגש מזה. היום יש לו חדר במנזר עם כל המתנות האלה".
קשר אמיתי בין נזיר לחיילים?
"אפילו מעבר למה שחושבים. הוא הכיר חיילים שנהרגו והוא ידע על כל אחד ומדליק נר זיכרון לזיכרם. המון חיילים מגיעים לביקור עם המשפחות שלהם במנזר בחופשות ולפעמים שואלים אותו אם זה מנזר או בסיס צבאי. זה הגיע למצב שהחיילים ארגנו לו מסע אלונקה בחצר המבצר".
"מרוב שהיה ציוני, אוליבייה התעקש לקבל תעודת זהות ישראלית", מספרת עמית. "והוא השיג את זה. הוא תמיד שאל איך יהודי יכול להיות לא ציוני. אני בקשר אתו כבר 30 שנה. למדתי להכיר את האיש שמאחורי הגלימה, באתי לבקר אותו עם המשפחה שלי, מעבר לסיורים הרגילים. זה מצחיק, אבל מתחת לגלימה הוא לובש דגמ"ח צבאי ושם שרוך הדרכה מעליה".
את ההשראה מקבלת עמית מאנשים שהיא פוגש: "אני נותנת לדוגמה את אוליבייה שהסכים להיפתח למקום נוסף. הוא בחר בחירה והתחבר למקום שנכון לו ושום הוא שלם ומאושר. מזה למדתי שאדם שנמצא במקום שנכון לו, הוא אדם שמביא הכי הרבה אור לעולם. אני כל הזמן בודקת אם אני במקום שנכון לי. ממקום כזה אני יכולה לעזור לאחרים. אני כל הזמן מתאמנת ומגלה בעצמי גלימות לא רלוונטיות. אני לא סתם מדריכת טיולים. אני מורת דרך גם בשבילי הנפש וגם בשבילי הארץ. מתוך התובנות שלי אני זורעת זרעים גם אצל אחרים. אני מאמינה גדולה באנשים".
צילום אינגריד מולר
