שמונה שנים עברו מאז ה-7.4.2009,  היום הטרגי בו אורן מזרחי בן ה-13 מרעות נהרג בשוגג על ידי חברו ונפטר רגע לפני שחגג את בר המצווה שלו. בשנים שעברו מאז האסון הכבד שפקד את המשפחה ואת היישוב, הספיקו אייל וסיגלית, הוריו של אורן, לקום על הרגליים ולהמשיך בחיים ואף להביא לעולם את עידו הקטן, שלא זכה להכיר את אחיו הבכור. כעת הם מתכננים את השלב הבא בחייהם, בו הם מתכוונים להנציח את זכרו של אורן בנם בסדרת הרצאות שתעביר סיגלית, במטרה להעביר את המסר שלהם ולמנוע ממשפחה נוספת להתמודד עם אסון דומה.

ילדים בוחרים לחיות

בימים אלה עובדים סיגלית ואייל על מסע ההרצאות אותו הם מבקשים להוציא לפועל, כאשר המסר הנוסף מלבד חשיבות השימוש הנכון בכלי נשק, הוא זה הנוגע לבחירה שלהם להמשיך לחיות. סיגלית: "אנחנו מדברים על מסע הנצחה לאורן דרך הרצאות, כדי לדבר על ההתמודדות שלנו כמשפחה והבחירה שבחרנו. בחרנו לחיות, וגם בחרנו שהילדים שלנו יחיו ויחיו נכון. תמיד יש את האפשרות להישאר במקומות מאוד חשוכים, זה גם מאוד נוח ויותר קל באיזושהי צורה. למדתי דרך הילדים ודרך מחקר קטן שערכתי בעצמי, שלילדים יש נטייה להחיות את עצמם. יש משהו שגורם להם כן לראות את החיים וכן לחיות את הרגע ופחות לשקוע לדיכאון יש להם נטייה להמשיך הלאה".

זה משהו שראית או שבא מהם במילים?

"עם הילדים שלי זה היה מאוד מוחשי. הם לא רצו שננבור בכאב, שנחפור ונדבר על זה כל הזמן. על המקרה עצמו לא רצו שנמשיך לדבר, אתה רואה שהשיחה הזאת סוחפת את כולם למקום לא בריא. אפשר לדבר על אורן כיישות, על הזיכרונות. וזה מה שאנחנו עושים. ככה עידו הקטן יודע על אורן הכל. לא מדברים ביום יום על הגעגוע והכאב, הם לא רוצים שנעסוק בזה כל הזמן. גם ככה לקחו להם את הילדות, ברגע שאחיך נהרג זה לא נורמלי. יש לפני ויש אחרי. אז לקחו להם את הילדות, גם שיקחו להם את אימא ואבא? אז אנחנו מתגייסים, הרבה פעמים רציתי לבכות או לשבור, אבל אין לך את הפריבילגיה הזאת כהורה. מצד אחד קמנו בשבילם, בלי שידעו, ומצד שני הם קמו בשבילנו".

מה זה אומר?

"זה אומר שכל אחד רצה ליצור אווירה לא של אבל כבד מאוד, אווירה שכל הזמן נהיה סביב המקרה, סביב האובדן והחוסר. ממש כבר בהתחלה הרגשתי מהם את הצורך שלא לנבור כל הזמן בפצע. החודשים הראשונים היו מאוד קשים, היה חסר פה משהו. אורן היה האח הבכור, ילד מאוד דומיננטי והיו כמה שעות שלא ידענו מה לעשות. ראינו המון טלוויזיה, אני גם ישנתי המון. היה בכי, אבל לאט לאט זה התחיל להתמעט. הרצון הסמוי של כולנו, כן לחיות ולתפקד כמשפחה, כן שהגרעין המשפחתי יישאר כבסיס".

איך עלה הרעיון של לצאת לסיבוב הרצאות?

"לפני שנה ענבר, אחותו הקטנה של אורן, עברה תאונת סקי מאוד קשה. כשעליתי איתה למסוק הייתי בטוחה שהלך לי עוד ילד. כשהבנו אחר כך שהנזק הוא רק אורטופדי ברגל וכל השאר בסדר, אז התחלתי להשתחרר. התחלנו לצחוק הרבה. קראתי אז על מישהי שמעבירה הרצאות על יציאה ממשברים. הסתכלתי על הרזומה שלה ולא נפלתי. לא הבנתי איך היא בכלל יודעת מה זה משבר ואיך יוצאים ממנו. אז התחלנו לעבוד על הרעיון, זה לקח זמן ורוקם עור וגידים ממש עכשיו. אחר כך גם עמית, הבן שלנו, עבר תאונת דרכים. "

תגידו, החלפתם מזוזות..?

אייל: "כל פעם אנחנו מחליפים מזוזות מחדש.."

סיגלית: "התאונה שלו הייתה פה, ממש ליד הבית. כל המקרים של הילדים קרו ממש לידנו, בלי שיכולנו לשלוט בזה. מכאן צמח הרעיון של להעביר את המסר איך אפשר לקום ולהתמודד ולא רק להעביר את היום, אלא להעביר אותו גם עם חיוך. איך אפשר להיות איש שיחה טוב, שאנשים ירצו להיות בקרבתך למרות כל מה שקרה".

אהב להצחיק

מה הזיכרון השמח האחרון שלכם מאורן?

סיגלית: "לי זה שהוא מאוד מאוד שמח לראות אותי, כשחזרתי מלונדון ממש יומיים לפני שזה קרה. אורן היה מצד אחד בן בכור, שכמובן צריך לקבל את הכל ואין על מה לדבר, ומצד שני הייתה לו אמפתיה מאוד מאוד גבוהה. הוא ידע לחוש בייחוד אותי, מתי כדאי שיירגעו בסביבתי ואיך להרגיע את האחים שלו. ענבר עד היום זוכרת את הדבר האחרון שעשתה איתו, שעזר לה לסדר את המגירה בניקיונות פסח".

האמפתיה הזאת של אורן באה לידי ביטוי גם מחוץ לבית?

"כן, אני זוכרת שבאחד הפתקים שהילדים כתבו לו אחרי שזה קרה, הם כתבו שהוא מאוד מצחיק ותמיד מסתכל על חצי הכוס המלאה. הוא היה טיפוס אופטימי. אחרי זה הסתכלנו על כל התמונות שהיו לנו וגילינו שבכל התמונות שלו הוא מחייך".

אייל: "הוא היה עושה את הפרצופים שלו. גם בתמונה על כיסא המלך מתאילנד הוא היה מחוייך. הזיכרון האחרון שלי ממנו הוא שחזר מלימוד לבר מצווה והרב שלו כעס עליו שלא למד מספיק טוב. אני שכבתי פה על הספה והחברים שלו צחקו עליו שהרב כעס. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".

מה אורן אהב לעשות? מה עניין אותו?

סיגלית: "אז עוד לא היה את הפייסבוק, אבל הוא היה משחק אונליין עם חברים שלו. חוץ מזה הוא מאוד אהב כדורסל והיה משחק".

אייל: "הוא מאוד אהב מותגים.."

סיגלית: "הוא ידע להתלבש יפה. שמרנו את כל הבגדים שלו, לא הסכמתי למסור. בגלל שאהב להתלבש יפה, היה לו את הדבר המדהים הזה שהיה לובש בגד לבן והוא היה נשאר לבן. אין לי מושג איך עשה את זה".

איזה אח הוא היה?

סיגלית: "תשמע, הוא היה אח בכור לבן ולבת. לכל אחד מהם זה היה אחרת. עם ענבר הוא הגיע ממקום של לשמור עליה. עם עמית הוא היה פשוט אח, עם המקום של ההשתוללויות, עד שמישהו בוכה. זה הגיע למצב שלעמית לא היו חברים, בגלל שהוא היה תמיד עם החברים של אורן. אורן אף פעם לא גירש אותו מהחדר כשהיו באים אליו חברים. הם תמיד היו יחד עם עמית. כל מה שאורן אמר או עשה היה מאוד חשוב לעמית, מבחינתו זה היה האח הגדול".

נשארתם בקשר עם החברים שלו?

סיגלית: "היו לו חברים טובים. באיזשהו שלב, בעיקר מהצד שלי, לא רציתי יותר להיות איתם בקשר והאי רצון הזה לאט לאט עשה את שלו. הם הבינו. לא יכולתי לשאת את זה והקשר איתם התפוגג. כשרואים איתם זה חיבוקים ונישוקים, אבל שיבואו לכאן היה לי קשה".

צובט לראות את החברים של אורן היום, בוגרים ומתחילים חיים?

סיגלית: "זה מה יש. כל הזמן יש מחשבות מה היה עושה בגיל שלהם. איזה בגרויות, לאן היה מתגייס, מה היה עושה אחרי השחרור. אפילו מחשבות על איזה גובה הוא היה מגיע. אבל אני לא יכולה להיכנס לזה כי לא אצא מזה. זה מסוג הדברים שלי עוזר לשמור על עצמי שלא להיכנס לזה עמוק מדי. לעמית הייתה בר מצווה והוא רצה לעשות את זה באותו אולם בו הייתה אמורה להיערך בר המצווה של אורן. זה היה סוג של דה-ז'וו, אבל נתנו לעמית את המקום שלו, שירגיש את השמחה שלו למרות שבשבילנו בפנים זה היה סוג של גיהנום. זה מתיש, זה כואב, זה מעייף".

הכל נשאר

יש תמונות של אורן תלויות בבית?

סיגלית: "יש תמונה של אורן פה בכניסה. את החדר שלו פירקנו אחרי שנה וחצי, שברנו את הקיר ועשינו חדר אחד גדול שהפך לחדר משחקים. את הבגדים והחפצים שלו השארנו. ציוד בית ספר ומחברות, הכל נשאר. תמונה שלו יש פה וגם תמונה משפחתית ששמנו. הייתה תקופה שהייתי סוגרת את דלת החדר שלו, אייל היה פותח. באיזשהו שלב כבר לא ידענו מה לעשות".

אייל, למה בעצם אתה היית פותח את הדלת כשסיגלית הייתה סוגרת?

"זה היה בשבילי מראה לחיים. ברגע שאתה סוגר את הדלת, כאילו החיים נעצרו. פתחת את  הדלת, החיים נמשכים. ככה זה היה נראה לי אז, סימן שאנחנו חזקים והחיים נמשכים. גם אם מה שקרה עדיין איתנו. עד שמתחזקים ואז עשינו את המהלך הבא, חילקנו מחדש את החדרים וזהו".

סלחתם לילד שירה ולאבא שלו?

אייל: "בוא נגיד שאין לך מה.."

סיגלית: "זה לא מעניין".

לא נשאר בכם כעס?

סיגלית: "על האבא כן, על הילד פחות. הילד עשה משהו שלא היה צריך לעשות, ברור שהוא יצטרך לחיות כל חייו עם זה שהרג מישהו. זה לא מעניין אותנו. אנחנו עסוקים בהישרדות גם שמונה שנים אחרי, עסוקים בלגדל את עידו והילדים, כך שאין לנו זמן להתעסק בזה. על האבא יש בי עוד כעס, על כל ההליך המשפטי והניסיון להתחמק מאחריות. זה היה הרי באשמתו. החשיפה לנשק, זה שהילד ידע מה לעשות והוא ניסה להתנער מאחריות לכל אורך התהליך המשפטי".

בשלב הזה עידו הקטן כבר עובר מבעד לחלון, היישר אל חיקה של אימו. כאילו אומר לנו בלי מילים בדיוק את המסר שאימו ואביו מעוניינים להעביר לעולם – המסר שהחיים הם כאן ועכשיו, גם אם כל מה שקרה עדיין איתנו.

 

משחק קטלני

האירוע הטראגי התרחש באפריל 2009, כשכמה נערים בגילאי 12-13 התארחו בביתו של הילד היורה ברעות. הוא ביקש להראות לחבריו את האקדח של אביו, ובשלב מסוים לקח את מפתח המגירה של השידה בחדר השינה של הוריו,שהייתה נעולה, ופתח אותה. במגירה נח אקדחו של אביו שהוחזק ברישיון. הנער הוציא את האקדח והראה לחבריו כיצד דורכים אותו, ואז, בשגגה, לחץ על ההדק.

סביב הנער היורה הצטופפו הנערים האחרים, סקרנים לראות את כלי הנשק. גם אורן מזרחי ז"ל עמד בחבורה הצפופה והביט באקדח. הכדור שנורה מהאקדח פגע בראשו ופצע אותו אנושות. כוחות ההצלה הוזעקו למקום והעניקו לו טיפול ראשוני, אבל הוא נפטר בדרכו לבית החולים.

נגד אביו של הנער היורה הוגש כתב אישום באשמות גרימת מוות ברשלנות ואי שמירה על נשקו האישי. ארבע שנים נמשך המשפט בבית משפט השלום ברמלה, בפני השופטת ליאורה פרנקל. לאחר דיונים ממושכים זוכה האב לפני שנה מאשמת גרימת מוות ברשלנות, אולם הורשע באי שמירת כלי נשק. לפני מספר חודשים גזרה השופטת פרנקל את עונשו של האיש: 350 שעות של עבודות לתועלת הציבור, וקנס בסך 25 אלף שקלים המיועדים להנצחת אורן מזרחי ז"ל. מספר חודשים לאחר מכן ערערה הפרקליטות על עונשו של האב, שבסופו של דבר פיצה את משפחת מזרחי בסכום נכבד ועזב את רעות לשליחות בחו"ל.

בתמונה משפחת מזרחי."בחרנו לחיות, וגם בחרנו שהילדים שלנו יחיו ויחיו נכון", צילום אינגריד מולר