לו הייתי שומעת ממקור שני את הסיפור של אורנית עידו, סביר להניח שהייתי חושדת שהוא פרי דמיון של מישהו. אבל אורנית (43),  יושבת מולי ומספרת בחיוך על הנס שלה שראוי לגרסה קולנועית.

היא תושבת מודיעין, נשואה ואם שלוש בנות (18.5, 14, 8.5) התחנכה בבית דתי וכיום, כשהיא מנהלת אורח מסורתי, המשפחה הינה חלק מקהילת "יחד". בעבר היתה שכירה ועסקה בחדשנות ועתידנות רפואית. "בעבר הרחוק הייתי פרמדיקית במד"א ירושלים ונכחתי בכל הפיגועים הקשים שהיו. כשהתחתנתי עם עובד מד"א, אחד מאיתנו היה צריך לעזוב כי לא מאפשרים זוגות במד"א, אז עברתי לצד העסקי של התחום".

כיום היא עצמאית ומובילה חדשנות ועתידנות רפואית בהיבטים שונים: באמצעות כנסים, יועצת למשרד הבריאות בפרויקטים מיוחדים ובשבא תל השומר, או כפי שהיא מגדירה זאת: "אני מחברת בין אנשים, טכנולוגיה ושוק". וגם עוסקת בנושא האתיקה בתחום. "כעת, כשניתן לעשות מיפוי של הגנום, מתעוררת השאלה האם זה טוב שאנשים ידעו מגיל צעיר איזו מחלה תתפרץ אצלם בהמשך, האם זה מוסרי. הנושא עולה גם בכל הנוגע לקטיעת איברים. ניתן היום לבנות למשל רגליים ביוניות שלא מתעייפות וניתן לעשות אתן הכל, בלי גבול. נשאלת השאלה האם למשל, אחרי אירוע מוחי כשהיד לא מתפקדת, ניתן לקטוע אותה ולחבר במקום יד ביונית?"

התדרדרות מהירה

אני מחזירה את עידו עשר שנים אחורה, לאותה נסיעה לארה"ב בה חייה השתנו. "ניהלתי אז את השיווק והפיתוח העסקי של חברת סטרטאפ ישראלית שפיתחה מכשיר שמונע היווצרות קרישי דם ברגליים בזמן ניתוח".  בעולם הייתה התעניינות רבה במכשיר ולכן עידו אימצה אורח חיים של טייס והעבירה את זמנה בין כמה מדינות  – ארה"ב, יפן ואנגליה – בהן העבירה הרצאות בלי הפסקה. במסגרת אותה נסיעה, היא הגיעה לקליבלנד קליניק, בית חולים עצום באוהיו ואחד הגדולים בארה"ב אותו היא הכירה היטב מהביקורים הקודמים במקום. בהפסקה בין ההרצאות קפצה לאזור המזון המהיר. "בחרתי כריך עוף, אכלתי וחזרתי להרצות. זה היה יום מטורף של הרבה הרצאות", היא נזכרת. "בערב התחלתי להרגיש לא טוב, החום התחיל לעלות, שלשולים, צמרמורות. תהיתי ביני לבים עצמי מה אכלתי כי זה לגמרי הרגיש כמו הרעלת מזון. אמרתי לעצמי שעד הבוקר זה בטח יעבור".

כיאה למכורה לעבודה כמוה, לא חשבה עידו בשלב הזה ללכת להיבדק והניחה שזה יחלוף מעצמו. "התקשרתי לבעלי לארץ וסיפרתי לו. התלבטתי אם ללכת לחדר מיון. בעלי אמר לי שחדר מיון בארה"ב עולה הון תועפות ושאשאר בחדר. אבל המשכתי להרגיש לא טוב. התקשרתי לחברה בישראל והם אמרו לי שאם אני רוצה לגשת לחדר מיון, אין שום בעיה, הביטוח יכסה. בכל זאת החלטתי לחכות עוד. בינתיים התקשרתי לבל בוי וביקשתי כמה בקבוקי מים מינרלים. כשפתחתי לו את הדלת הוא אמר לי 'גברת, את צריכה אמבולנס'. אני זוכרת שלא הצלחתי לפתוח את הבקבוק והוא עשה זאת עבורי. סירבתי בשלב זה לאמבולנס".

אבל אחרי כמה שעות, בבוקר, הבינה שמצבה רק מתדרדר. "הגעתי למצב של בלבול, לא זכרתי איפה אני, הבנתי שאני במצב לא טוב. התקשרתי לאיש המכירות שלי בשיקאגו וביקשתי שיבוא לקחת אותי לחדר מיון. בקושי הצלחתי להתלבש לפני שירדתי למטה. כשהגענו לחדר מיון כבר לא יכולתי לעמוד וללכת, שמו אותי על כסא גלגלים. ההתדרדרות הייתה מאוד מהירה. היה לי 42 מעלות חום ולחץ דם 40/20. אני זוכרת את עצמי בוהה במעורפל על צג הנתונים ולא מבינה מה המספרים האלה אומרים, זה היה לא הגיוני. החליטו לעשות לי CT בטן וזאת ההחלטה שהצילה אותי בשלב ההוא".

אין עוד חמש דקות

"ב-CT גילו זיהום מאוד קשה במעי הגס. מסתבר שבעוף שאכלתי היה חיידק ובמקרים נדירים הרעל נכנס למחזור הדם. מערכות בגוף שלי התחילו לקרוס, הייתי באי ספיקת לב ואי ספיקת כליות". עידו מספרת שבמקרה, שבועיים לפני שהגיעה, התקיים בבית החולים כנס על מקרים נדירים בכירורגיה. אחד המקרים שהועלו היה דומה לשלה ולכן הרופא זיהה במהירות את התסמינים. הסטטיסטיקה לא הייתה לטובתה: ב80% מהמקרים אנשים במצבה מתים עוד לפני שמגיעים למיון.

מה עבר לך בראש?

"לפני שבכלל עדכנו אותי מה קורה אתי, שקעתי לשינה וחלמתי. בחלום ראיתי כל מיני ניתוחים, אבל אמרתי לעצמי שאין לי זמן להיות חולה. התעוררתי מהחלום, נגעתי בבטן והרגשתי שהכל תקין. אמרתי לעצמי 'איזה חלום מטומטם חלמתי'. אבל אז ניגשו אליי ואמרו לי שאני חייבת להיכנס לניתוח".

קודם כל התבקשה עידו להודיע על כך לבעלה. "אבל אז גיליתי שבשני הפלאפונים שלי אין סוללה לכן איתרו אותו דרך מרכזייה בינלאומית. מאז השיחה האחרונה שלנו בחדר המלון, לא היינו בקשר והוא לא ידע שנסעתי לחדר מיון. בקושי הצלחתי לספר לו משהו כששקעתי בערפול. הרופא חטף לי את הטלפון מהיד והמשיך בשיחה עם בעלי. הוא אמר להם שהוא לא מאשר את הניתוח, שאחזור לארץ ויקבלו חוות דעת נוספת. אבל אז הרופא השיב לו 'לאשתך אין עוד חמש דקות' ובזה נסגרה השיחה".

לאחר השיחה החלו בפרוצדורות וחתימה על הטפסים. "בין היתר שאלו אותי אם אני מעוניינת לחתום על טופס DNR – do not resuscitate (אי ביצוע פעולות החייאה וחיבור למכונות הנשמה). הייתי במצב עד כדי כך קשה. זה היכה בי כי אני יודעת מה הטופס הזה אומר".

מה הרגשת?

"פחד. מצד אחד אני מסוגלת לנתח את הדברים בצורה מאוד קרה, מצד שני מדובר בי. היו לי תוכניות, לא הבנתי מאיפה זה נפל עליי, איפה זה תופס אותי".

עידו הוכנסה בבהילות לחדר ניתוח לכריתת המעי הגס. "בכמה דקות שהייתי בצלילות ביקשתי לראות את מי שינתח אותי. שאלתי אותו אם אין אופציות אחרות והשיב בשלילה. אני זוכרת שאמרתי לו "Please don't let me die". אחר כך הרדימו אותי אבל אני בכל זאת זוכרת את תחילת הניתוח. ידוע שבמצבים קשים, הגוף מפעיל מנגנון מיוחד. לא הרגשתי את הכאב אבל הייתי מסוגלת לשמוע מה מדברים. החלטתי שלא אוכל להעביר ככה את הניתוח ומתוך פניקה, לקחתי נשימה עמוקה ונרדמתי".

כשהתעוררה מהניתוח מצאה את עצמה עידו מוקפת באנשים מקהילת חב"ד. "מסתבר שכשהתעוררתי לא זכרתי לדבר אנגלית ובית החולים פנה לבית חב"ד שיבואו לתרגם. הרב עצמו הגיע ומאותו רגע הקהילה המדהימה הזאת לא עזבה אותי".

חברי קהילת חב"ד היו סביבה גם כשחזרה לדבר אנגלית וכשבעלה הגיע מישראל. בזמן שהיא נלחמה על חייה, בעלה עשה את דרכו מישראל בידיעה שיש סיכוי מאוד גבוה שכבר לא ימצא את אשתו בחיים. בנותיהם הגדולות היו אז בנות שמונה ושלוש. "שבועיים אחר כך היינו אמורים לטוס לתאילנד לחגוג עשר שנות נישואין. לקליבלנד קליניק הוא הגיע  36 שעות אחרי הניתוח".

יום הולדת פעמיים

בהתחלה שהתה עידו בטיפול נמרץ. "היו לי כאבים מטורפים וכל הזמן אותו חלום רדף אותי. רק שעכשיו, כששמתי יד על הבטן, היא כבר לא הייתה שלמה. אמרו לי שכל הזמן שאלתי מה השעה  ואם יום או לילה. ניסיתי להיאחז במציאות. התחלתי לעכל את הנפילה המטורפת מקריירה מפוארת למצב רפואי הכי גרוע שיש. קיבלתי כמה סוגי אנטיביוטיקה וחמש מנות דם".

בהמשך הועברה עידו למחלקה וגם משם זוכרת בפירוט את התנהלות האשפוז: "היו שם שני דברים שסימלו את מהלך האשפוז שלי. מול המיטה היה לוח עליו כתבו האחיות את המשימה שלי לאותו יום. למשל לרדת מהמיטה. כשעשיתי את צעדיי הראשונים במחלקה, כולם עמדו, מחאו כפיים ובכינו. על הקיר היה גם שעון. נהגתי להסתכל ולספור את הדקות עד שיכולתי לקבל שוב את הזריקה הבאה נגד כאבים".

אחרי שבועיים וחצי הוטסה בטיסה רפואית לישראל. "ביום ששוחררתי מהמחלקה, הגיע הרופא שניתוח אותי ממנו ביקשתי שיילחם על חיי ואמר 'רק עכשיו אני יכול להיות בטוח שאת כבר לא בסכנת חיים'. הוא ביקש ממני לחגוג יום הולדת גם בשישי בדצמבר, היום בו הצילו לי את החיים. ואכן, אני חוגגת יום הולדת במאי, התאריך האמיתי שלי ובדצמבר".

בהמשך הייתה עידו מאושפזת כמעט שנה בבית חולים בארץ ועברה עד כה עוד תשעה ניתוחים בגלל סיבוכים במעי הגס. "כעסתי מאוד. לא הבנתי מה עשיתי לא בסדר שזה מגיע לי. הרופא בארץ אמר לי שהייתי עם שתי הרגליים בקבר, שאם זה היה קורה בארץ, הייתי מתה בוודאות. הוריי דתיים וביקשו ממני ללכת לברך 'הגומל'. לא רציתי אבל בסופו של דבר בירכתי. אני מאמינה בכוח הברכה".

חצי מרתון

בין האשפוזים חזרה עידו לאוניברסיטה וסיימה תואר שני במנהל עסקים ואף הביאה לעולם את תמר, כיום בת שמונה וחצי. "פירוש שמה 'תם מר', כלומר תמה התקופה המרה".

אבל גם ההיריון והלידה לא עברו בצורה חלקה: "נכנסתי להריון לא מתוכנן. עלתה השאלה אם מותר להשאיר את ההיריון, אם זה לא מסכן אותי. הייתי ממש במצוקה והיה לי חשש שכשהיא תיוולד, היא תיקח את החיים שלי. בעלי מאוד רצה, אני לא, והיו בינינו לא מעט ויכוחים. זוכרת שהרופא שלי אמר לי 'פגשתי המון אמהות שהצטערו שהפילו, לא פגשתי אף אחת שהצטערה שילדה את הילד'. ההיריון היה לא פשוט ותמר נולדה בניתוח מורכב מאוד. במהלך ההיריון כתבתי צוואה, הייתי בטוחה שזה הסוף שלי. נכנסתי לניתוח ממקום של פחד שלא אתעורר".

תמר נולדה בלידה מסובכת, נזקקה להחייאה ונשארה עם אמה בבית החולים עשרה ימים. "שוחררתי הביתה בהוראה ברורה שאסור לי להרים את הילדה במשך שלושה חודשים", מספרת עידו. "ודווקא ביום ששוחררתי הרגשתי מאוד רע. ניסיתי לתפקד כרגיל אבל בסופו של דבר חזרנו לחדר מיון, שם התפרק לי החיבור של הניתוח הקיסרי. התאשפזתי שוב לעשרה ימים כשבעלי מטפל בתינוקת בת שבוע וגם בי".

את עידו מאוד הטרידה הסיבה לכל זה. "בשנה הראשונה חיפשתי כל הזמן תשובות למה זה קרה לי. כעסתי מאוד. הלכתי אפילו לרבנית שאמרה לי דברים נוראיים. הלכתי לסדנת ויפאסנה אבל זה הסתיים מהר מאוד כי אני לא יודעת לשתוק. אחר כך מישהי אמרה לי שזה בגלל שאני לא מחוברת לגוף שלי וזה היה האיתות שלו". אבל את אורנית עידו שום דבר לא יכול לשבור. החלום שלה היה לרוץ חצי מרתון. "פשוט רציתי להגיע להישג מסוים. לפני ארבע שנים התחלתי לרוץ. בריצה אני מתחברת למוזיקה, לדופק, לנשימות. אני נפגשת עם המון אנשים ביום יום והריצה מאפשרת לי מקום של שקט. כשאני רצה, אני תמיד אומרת 'בוקר טוב' למי שרץ מולי. החבר'ה צוחקים שאני מוציאה אותם רעים כי הם לא אומרים. אבל שוב, זה בגלל האמונה בכוח הברכה".

אחרי ריצת חצי המרתון השני בירושלים, עידו הרגישה ניצחון. "לא הפסקתי לחייך. אני זוכרת שאנשים עמדו בצדדים והריעו. הייתי מאושרת. את הקילומטר האחרון רצתי יחד עם בעלי". אחרי הריצה האחרונה שוב הרגישה עידו לא טוב. ניסתה לתפקד כרגיל, להתכחש לכאבים ולהרגשה שהתדרדרה, אבל בסופו של דבר לא הייתה ברירה אלא להגיע שוב לבית החולים. "אני זוכרת שהגענו להדסה ואמרתי לבעלי שיעשה עוד סיבוב אולי המצב ישתפר, אבל לא הצליח לי. עברתי ניתוח נוסף עם למעלה מחודש אשפוז. אמרו לי שבגלל שהתחלתי שוב להתאמן יכולתי לעמוד בניתוח הזה".

לונה פארק של עשייה

עידו משתפת לגבי מצבה הבריאותי כרגע, כשהיא שוב חזרה למסלול, עסוקה מאוד עם העבודה התובענית והמעניינת שלה: "אני חיה עם פצצה מתקתקת בבטן. זה יכול להתפרץ כל רגע או שלעולם לא. אני חיה עם הידיעה הזאת וכך אני טסה לחו"ל, עובדת, רצה. יחד עם זאת, אני לא יכולה לטוס למקומות עם חשיפה גבוהה לצהבת".

לעידו יש שותף עסקי בקוריאה כבר המון שנים. היא נמצאת על הקו לא מעט ואפילו ניסתה ללמוד במשך סמסטר אחד קוריאנית. "אני זוכרת שפעם כשהיינו שם טיפסתי על אחד ההרים הגבוהים בקוריאה", היא קורנת. "הייתה לי תחושה של אושר עילאי. פרשתי ידיים לצדדים והרגשתי על גג העולם. אני חיה בלונה פארק מטורף של עשייה. אומנם אין לי מעי גס, אבל יש לי עמוד שדרה".

איך את מתמודדת עם כל המשימות?

"המודל שלי הוא מודל הג'אגלינג: יש אצלי תמיד עשרות כדורים באוויר. יש כדור לכל בת, לזוגיות, לקריירה, לספורט, לכל פרויקט בו אני מטפלת. היופי הוא לדעת לשחק אתם, להחזיק אותם באוויר. ככל שיש יותר כדורים, אני יותר מאושרת. וגם אם אחד נופל, אז לא נורא, מרימים. ככה אני מרגישה בשליטה".

אורנית עידו. "אני חיה עם פצצה מתקתקת בבטן", צילום אינגריד מולר