עשר שנים לקח לעדי כהן-לוי ומכון "דרייב" לבצע את המחקר שהוביל אותה בסופו של דבר להקמת עמותת "דרייב", בראשה היא עומדת, עמותה שמטרתה לעורר השראה ולהעניק כלים מעשיים לחיזוק החוסן האישי ולמימוש הפוטנציאל במטרה להבטיח חברת מופת. "המחקר בחן את אחת הסוגיות שמעניינות את רובנו: מה מייחד ומאפיין ארגונים, יזמים, ספורטאים ולוחמים שהשיגו תוצאות יוצאות דופן בתחומם ונמצאו מספר מרכיבים ודפוסים חוזרים שמאפיינים את אותם מצוינים. על בסיס הממצאים פיתח מכון 'עדי דרייב' שיטה המאפשרת לימוד, שכפול והטמעה של עקרונות ההצלחה ודפוסי התנהגות מנצחים".

על מה מדברת השיטה?

"מדובר בשילוב של חמישה עולמות תוכן מרכזיים: עולם העסקים, הספורט, האימון, הפסיכולוגיה החיובית וחקר המוח והמצוינות. התפיסה השלמה נקראת 'דרייבולוגיה' כלומר תורת המוטיבציה הממוקדת משמעות. חקרנו באמצעות מומחים ארגונים רבים שהשיגו תוצאות מצוינות. השיטה מיועדת לכולם, לכל פלחי האוכלוסייה. באמצעות שיטת העבודה שלנו, אנחנו מזיזים הצידה את כל התירוצים ומתמקדים במה כל אחד מאיתנו טוב ובמה פחות וכיצד עושים תהליך שינוי על מנת לשפר ולשדרג לגרסה מעודכנת יותר של עצמנו".

זה נשמע כמו משהו שכל אחד היה רוצה. איך אתם מעבירים את הידע לציבור?

"באמצעות קורסים, הכשרות וסדנאות, הרצאות העשרה בכנסים, וימי עיון, תהליכי לווי ופיתוח קבוצות מנהיגות ואף פיתוח תוכניות לאומיות ייחודיות. אנחנו פועלים המון במערכת החינוך. בגיל חטיבת הביניים והתיכון קל יותר לעשות את התהליך. יש לנו כ-100 אנשי סגל מצוינים שבלעדיהם זה לא היה קורה".

סטארטאפ חברתי

כהן-לוי מרבה להשתמש במושג "חוסן": "חוסן אישי הוא מרכיב הכרחי להצלחה, כמו גם העזה וכוח רצון. חוסן זה לקום פעם אחת יותר מכל הפעמים שנפלנו. כל הזמן ניתן להרחיב אותו. מסתבר שמה שבאמת מנבא הצלחה זו יכולתו של בן האדם לפתח מחויבות ותקווה. זאת, בניגוד לדעה הרווחת שהגורמים המנבאים הצלחה הם לרוב רמת האינטליגנציה שאתה נולדנו ו/או הרקע החברתי – כלכלי שלנו. זה נותן תקווה וסיכוי לכל אלה שנתוני הפתיחה שלהם פחות טובים".

לדברי כהן-לוי, בעשור האחרון ישנה החרפה בירידה באמפתיה. "ההתקדמות הטכנולוגית מקהה אותנו," היא מסבירה. "יש יותר אדישות. אנשים מסתתרים מאחורי מקלדת. כשמקיימים את המפגשים האלו בקבוצה רואים פנים, מכירים את האנשים, מבינים שכמעט כל אחד עבר איזשהו משבר. גם למלכת הכיתה והלידר שכולם קינאו בו יש איזשהו קושי בהתמודדות ואז המשתתפים מסתכלים עליו אחרת".

ויום אחד החלטת להקים עמותה.

"זה לוקח זמן. ראיתי שארגונים שנותנים שירותים דומים פועלים למטרות רווח. לכן הבנתי שהדבר הנכון ביותר הוא עמותה וכך ניתן יהיה לגייס מתנדבים וליצור השפעה גדולה במינימום זמן תוך הנגשת השיטה לכולם, גם למי שאינו יכול לשלם. כינסתי אנשים מקצועיים, מולטי-דיסיפלינריים. ישבתי שבת אחת לקרוא את חוק העמותות ולהבין מה נדרש. אספתי צוות, כולם בהתנדבות".

סטארטאפ.

"סטארטאפ חברתי שבסופו אין החזר ואתה לא הולך להתעשר מזה", מחייכת כהן-לוי. "בשנתיים הראשונות אפילו לא ניתן לגייס משאבים מטעמי בירוקרטיה. רק למדנו איך הופכים תכנים של מבוגרים למשהו ידידותי לילדים, גייסנו צוות, הכרנו סגל, כתבתי ספרי הדרכה".

באילו מקרים פונים אליכם ממערכת החינוך?

"בבתי הספר הסדנאות מתקיימות לרוב בכיתות האורגניות. פונים אלינו מנהלי בתי ספר שרוצים להעלות את אחוזי הגיוס, כיתות שעברו טלטלות, ילדים שמתמודדים עם קשים ועומסים או קשיים חברתיים. אחרי שהם מבינים מה מניע אותם, הם לומדים כיצד להניע את האחר. להיות אנשים טובים יותר קודם לעצמנו, ואחר כך לאחרים. היום אין מספיק מענה לתלמידים שמתעייפים. חשוב לעשות אתם תיאום ציפיות, להסביר שזה נורמלי שקשה".

כהן-לוי, מאמנת בכירה שמגיעה מתחום ההייטק, משוכנעת בנחיצות הפרויקט הזה. היא טוענת ששיטת "דרייב" פיצחה שני דברים: "האנושות עברה מספר שלבים: המהפכה התעשייתית, מהפיכת הידע, מהפיכת המדע. עכשיו אנחנו במהפכת התודעה. הצורך באימון הולך ועולה. הבנו שכולם כבר הבינו את המטרות, החזון, היעדים. הבעיה מתחילה כשלא הכל הולך לך ואתה נשחק. מה קורה אז? מוותר והולך הביתה? השיטה שלנו זיהתה את נקודת המשבר. קוראים לזה 'קילומטר שבע'. זוהי הנקודה שבה, בריצה, הגוף מתעייף ורוצים לפרוש ולנוח. המטרה היא לגלות מסוגלות לצאת מזה. אחר כך לזכור שהצלחנו להתגבר וליישם את זה במשבר הבא. הדבר השני הוא כיצד מתווכים את זה לציבור. כאן נכנס הצוות המקצועי שלנו".

אז איך מעבירים את התכנים האלה?

"בדרך חדשנית, חווייתית שמשלבת הפעלות, הומור, סרטונים לצד תרגול וסימולציות. עושים את זה בקצב שמותאם למשתתפים. למדנו להתאים את עצמנו למשתתפים. סדנאות בכיתות האורגניות לתלמידים או קבוצות סטודנטים או חיילים".

את יכולה להמחיש את זה?

"היום הכל דיגיטלי. אז אנחנו מסבירים לילד שיש לו מערכת הפעלה משלו: כפתור אדום וכפתור ירוק. אם יש דברים שמפחידים אותו, מלמדים אותו לשים לב למה מכבה אותו. כלומר הילדים בוחרים כיצד להתייחס לאירועים שהם חלק מהם. זה מונע משברים. חשוב ליצור עניין וסקרנות".

טרגדיה בגיל 14

כהן-לוי משתפת אותי באחת מאבני הדרך המשמעותיות שהביאו אותה להחלטה להקים את "דרייב": "כשהייתי מנהלת צעירה בהייטק, רציתי לעשות משהו עם ערך. עבדתי בתפקיד משמעותי, הרווחתי לא מעט, אבל היה חסר לי משהו לנשמה. מצאתי את זה בקבוצת יזמים צעירים בתיכון מו"ר אותם ליוויתי במיזמים שלהם. הפרויקט שהם ביצעו הוא בניית מוצר מאפס. לפני התחרות היה משבר ונאמר לי שלא הצליחו לייצר עבורם את המוצר שפיתחו. אמרתי להם שירדו מהרעיון וימשיכו עם מוצר שייבאו מחו"ל. בסופו של דבר הם זכו במקום שני. הסיפור האמיתי מאחורי מה שסיפרתי הוא התלמיד ה'שקוף', זה שלא מסוגל ליצור קשר עין, הציג ביום התחרות את החברה ועמד מול קהל עם מיקרופון. באותו רגע הבנתי ששיפרתי למישהו את החיים. אמו סיפרה לי שחברים פתאום מגיעים אליו אחר הצהריים. בעצם עיצבתי אותו כלידר. למעשה, הידע היה משמעותי יותר מאיזה פוני מעוצב. שאלתי את עצמי – כמה ילדים כאלה פספסנו".

אבל לא ניתן להגיע לכל התלמידים.

"לא. לכן אנחנו משתדלים להגיע למורים שמאוד רוצים להצליח ולשנות ולא מוותרים על התלמידים שלהם. לכן אני עובדת גם עם רשויות מקומיות. כבר 76 רשויות מקומיות משתמשות בשירותי 'דרייב'".

אבל מי שיושב מול עדי כהן-לוי, לא יכול להעלות בדעתו שלאישה החזקה הזאת יש סיפור חיים לא פשוט. מה שהפך אותה למומחית בפיתוח חוסן ומימוש הפוטנציאל האישי, הוא טרגדיה אישית שחוותה וההחלטה שיותר אף אחד לא ילך לאיבוד. "הסיפור התחיל אצלי בגיל 14. במשך שנים סברתי שהסיבה האמיתית להקמת 'דרייב' היא אותו ילד מתיכון מו"ר שהצלחתי לחזק. זה מה שסיפרתי לעצמי ולאחרים כששאלו אותי למה יזמתי את העמותה. אבל אז שאלתי את עצמי למה היה לי חשוב לעבוד דווקא עם ילדים בני 14. הבנתי שגיל 14 היה הגיל האחרון שלי כילדה. חזרתי הביתה מבית הספר והבנתי שאין יותר אבא. הוא נפטר. הוא היה דמות משמעותית, ד"ר בתחומו. החלטתי להיות המבוגר האחראי ולעשות נחת לאמא שלי. אמרתי לעצמי שאמצא דרך להתמודד, לשמור על עצמי, שאף אחד לא יכבה יותר את האור במשמרת שלי".

איך התמודדת?

"עוד לפני שהגיעו אנשים לנחם בשבעה התחלתי לאכול אכילה מנחמת. למזלי, במקביל, התחלתי לרוץ, למרות שהייתה אז פחות מודעות לריצה. בריצה זה אתה, הנעליים והכביש. הריצה זה מה ששמר עליי למעשה. כל פעם שהגעתי לקילומטר שבע אמרתי לעצמי לעצור בצד, אבל למרות הקושי המשכתי וחזרתי הביתה עם חוויית הצלחה. לכולנו יש קילומטר שבע".

הדבר הנוסף שהחזיק אותה זה הקריאה. "הלימודים לא עניינו אותי", אומרת מי שלימים למדה לתארים בתקשורת, פסיכולוגיה וניהול ומנהל עסקים ובעלת מאסטר בחקר המוח והמצוינות. "המורים לא התעסקו איתי אז ישבתי בספרייה וקראתי המון ספרים על נפש האדם ופסיכולוגיה. אחרי שנגמרו הספרים עברתי לספריה ליד האוניברסיטה. הספר הראשון שקניתי – 'כיצד לקרוא שפת גוף'. נשבעתי שאתמחה בבני אדם ואף אחד לא ילך יותר לאיבוד. כשאני עומדת היום מול פורומים גדולים, אני קולטת את שפת הגוף של כל אחד. זה עוזר לי למקד אנשים".

לא מובן מאליו

אבל למרות הניתוק של כהן-לוי מכל מה שהתרחש בתחום הלימודים, המחנך שלה לא ויתר עליה. "הוא נתן לי להנחות טקסים, להביא פרויקטים חברתיים, יצר אצלי תחושת מחויבות. עליי היה מי ששמר. אני כל הזמן שואלת את עצמי מה עושים עם כל אלה שאף אחד לא שומר עליהם". אחר כך המשיכה לצבא ושירתה כמ"כית בנים. "ליוויתי חיילים ומפקדים. דאגתי שאף אחד לא ילך לאיבוד. חלק גדול מהניסיון שלי הוא מתקופת הצבא".

גם בצבא המשיכה כהן-לוי לרוץ. "עד כדי כך שהרסתי לעצמי את הברכיים", היא מחייכת. "הייתי ממש קיצונית. הגעתי לאשפוז ושיקום ארוך. בוועדה הרפואית נאמר לי שלא אוכל לרוץ יותר וזה היה אובדן נוסף. כשאומרים לאדם נורמטיבי שהוא לא יכול לעשות משהו יותר אני אומרת לו 'חלית? נפצעת? אז מה?' שימשיך, ימצא תחליף. אני נרשמתי ללימודים באוניברסיטה ולמדתי תקשורת ומנהל עסקים. אחרי כמה שנים חזרתי לרוץ היום אני רצה עם הבנים שלי (15, 12). הבת הקטנה שלי היא 'דרייב'".

אבל על "הבת הקטנה" שלה שילמה כהן-לוי מחיר לא פשוט גם בחייה האישיים. "כשבעלי שמע שאני הולכת להקים עמותה ולהשקיע הכל בעסק חברתי אמר לי 'זה יהיה או אני או דרייב'. זה נראה לו הזוי ובלתי אפשרי. ניהלנו מערכת יחסים של שני קרייריסטים שהחלה להיסדק. האולטימטום הוא אינדיקציה לסדקים. בחרתי ב'דרייב' ולפני שש שנים התגרשנו בצורה הכי הגונה ורומנטית. באותה תקופה עבדתי בעבודה נוספת וזה היה מטורף. רציתי שהילדים שלי ימשיכו בחינוך פרטי ואצליח להקים את העמותה". אבל יש גם המשך כי "לפני שלוש שנים חזרנו" היא מפתיעה "לא מתוך נואשות, אלא רצינו את המשפחה השלמה. אנחנו כמו נפשות תאומות".

וכדי לקבל תזכורת יומית שזה לא ברור מאליו היא עונדת טבעת עליה חרוטות המלים "לא מובן מאליו". "לא מובן מאליו שחזרנו, שהילדים מאפשרים לנו קריירות, שכל כך הרבה אנשים מוכשרים הלכו אחריי והקמנו עמותה", היא מבהירה.

מה סוד ההצלחה שלכם?

"ידענו לחשוב כמו הילדים, לסקרן ולעניין אותם. המטרה של כולנו היא לבנות חברה טובה יותר עם אנשים שמממשים את הפוטנציאל שלהם. זה מוריד אלימות ועוני. אנחנו בוחנים תוצאות לאורך זמן: ילדים שסיימו תיכון והתגייסו. מה שמייחד את השיטה הוא מתן פתרון לתופעה הלגיטימית המאפיינת בני אדם וארגונים: שחיקה, עייפות ורגעי משבר. לקחנו מודלים מורכבים וידענו לארוז אותם בצורה נגישה, כדי שהתלמידים יזכרו את זה ברגע האמת. וחשוב לא פחות, ידעתי לאסוף סביבי צוות מחויב שעושה הכל בהתנדבות".

מתמטיקה וריצה

עמותת "דרייב" שילבה את עצמה במערכת החינוך, צבא ואקדמיה. לאחרונה העמותה החלה ללוות, יחד עם משרד החינוך וקרן טראמפ, את התוכנית הלאומית "רצים ביחד 5" – עידוד תלמידים לבחור בחמש יחידות במתמטיקה. במציאות בה מקצצים את תקציב החינוך לטובת תחומים אחרים ומיקומינו ביחס לשאר המדינות המערביות הולך ודועך, יש מי שמקדיש זמן ומשאבים לפעולות החייאה של החינוך. כהן-לוי: "אני זוכרת שראיתי את הפרסומת של פרס לחמש יחידות מתמטיקה. שאלתי את עצמי – למה זה כל כך חשוב, למה זה יציל את המדינה. הגעתי לקרן טראמפ והסבירו לי שמתמטיקה נמצאת באופן עקיף וישיר כמעט בכל תחום בחיינו. הנושא הוא חלק בלתי נפרד מהחוסן הלאומי, שבלי זה לא נהיה מדינה מובילה מבחינה מדעית-טכנולוגית ולא נגיע לשום מקום. נבחרנו לאחרונה ללוות את התוכנית החדשנית הזאת והתחלנו 'למיין' מורים למתמטיקה שיעבור השתלמות על פי שיטת 'דרייב'".

מה מיוחד בתוכנית?

"מחקרים מראים שאחווה, שייכות ותמיכה קבוצתית מגדילים את סיכויי ההצלחה של קבוצות. בקבוצות החמש יחידות התמיכה הזאת חסרה. אם תלמיד מתקשה, אין מי שיסייע לו ואז לאט לאט הוא נושר. במסגרת התוכנית, מורים ותלמידיהם ירוצו ביחד – הן בחומר הלימודי והן במרוץ ממשי ספורטיבי, תוך שהם מגיעים כולם ביחד לקו הסיום. אחד מרגעי השיא של התכנית, יהיה מרוץ משותף של חמישה קילומטרים  למורים ותלמידיהם, אשר יקשור יחד את עולמות הספורט והלימודים. המטרה היא להחזיר את הלכידות והביחד כי זה מה שחשוב לחוסן. דמייני תמונה של מורה למתמטיקה 5 יחידות רצ/ה עם תלמידיו/ה. בדיוק כפי שתלמידים מתקשים בלימוד מתמטיקה, המורים מתמודדים עם הקושי שבריצה".

מוטיב חוזר בחייך. למה דווקא ריצה?

"ספורט מחזק את תחושת המסוגלות. מהמחקרים שעשינו עולה שלמעלה מ90% ציינו שהספורט מסייע להם בריכוז, הפגת מתחים, שומר על מצב הרוח ומחזק את הביטחון העצמי".

מה המוטו שלך כאדם שהצליח לנצח את המשברים?

"אני מאמינה שלחיים האלה אין שידור חוזר, ולכן צריך לחיות אותם חזק: להתעורר, להעז, ליזום ולהגשים חלומות, לדעת לקום אחרי כל נפילה, להתאושש, לתחקר ולצאת לתיקון. חשוב שתהיה לנו תמיד מטרה ראויה ומשמעות שיהיה לנו בשביל מה לקום בבוקר".

בתמונה עדי כהן לוי. "לכולנו יש קילומטר שבע". (צילום פרטי)