קרין, בת 48, תושבת מכבים-רעות מזה 19 שנים, שירתה בחיל האוויר כמפעילת מחשבים. "בסיס האם היה ביחידת המחשוב בצריפין ובסיס נוסף היה בסירקין. היינו כל הזמן בתנועה בין שני הבסיסים, לעיתים אפילו פעמיים ביום. ביחידה בסירקין שירתו רק שתי בנות, אני ועוד אחת, וגם בצריפין היו מעט בנות. הרס"ר של המתחם בסירקין היה אחראי, בין היתר, על אישורי היציאה (ה"פסים"). הוא היה אדם מבוגר ונשוי ולאף אחת לא היה שום עניין בו. הוא לא איים אבל תמיד אמר "אם את רוצה להשתחרר אז תעשי קפה". הוא נהג לשלוח רמיזות, היו דיבורים והסתכלויות והערות על מראה ולבוש, הערות לא ענייניות לחלוטין. אנחנו לא הגבנו כי אז זה היה מקובל. תמיד היו אנשים מסביבנו ששמעו אבל אף אחד לא העיר לו, גם כשסיפרו בדיחות שוביניסטיות וגסות. באחת מנסיעות העבודה מבסיס סירקין לצריפין נסענו, הרס"ר ואני, ברכב הצבאי. כשהיינו עדיין בתוך הבסיס, בדרך לשער, הוא התחיל לשלוח ידיים, התחיל ללטף אותי בזמן הנסיעה ודחף את ידו בין רגליי. אני הגבתי מיד, דחפתי לו את היד ונתתי לו מכה, אולי סטירה. בשל התגובה שלי הוא איבד את השליטה על הרכב וכשניסה להשתלט עליו האוטו נפל לתעלה בצד הדרך והתהפך הצידה. יצאתי מהחלון, בדקו אותי במרפאה, לא קרה לי כלום חוץ ממכות יבשות. קיבלתי שלושה "גימלים" ונשלחתי לנוח בבית. אני לא זוכרת מה הוא אמר אחרי שהתהפכנו, כנראה הדחקתי". קרין לא סיפרה על כך לאף אחד מחוץ לבסיס "אפילו אחותי לא ידעה ואחת החברות שראתה אותי בסרטון האמהות שאלה מה הקשר שלי לנושא וכשסיפרתי לה היא הופתעה כי אף פעם לא דיברתי על זה".

תגידי שהיה פנצ'ר בגלגל

תלאותיה של קרין לא הסתכמו בתקיפה המינית שעברה. "סיפרתי לבחורה הנוספת ששירתה איתי, לחבר'ה האחרים ולקצינים מה באמת קרה, הסיפור היה ידוע בין האנשים בבסיס. אחרי כמה זמן הוא עלה למשפט בגלל התאונה ברכב הצבאי. הוא סיפר לכולם שהוא איבד שליטה על הרכב בגלל פנצ'ר בגלגל. הזמינו אותי כעדה לתאונה בבית הדין הצבאי ביפו. לפני המשפט קראו לי שני קצינים שהיו ממונים עליי והרס"ר עצמו, זה שנותן "פסים" וצריך לדבר אליו יפה. הם אמרו לי מה אני צריכה להגיד במשפט, אמרו שגם אני צריכה לומר שהיה פנצ'ר בגלגל. אחד משני הקצינים "הסביר" לי שמספיק שהייתה תאונה ושהרס"ר מבין, שהוא עומד לפני שחרור ויש לו משפחה וילדים ושלא אהרוס לו את הפנסיה. הוא שכנע אותי גם שלא אדבר על זה עם אף אחד אחר. ישבתי בבית המשפט, הרס"ר סיפר שהיה פנצ'ר ואיך הוא איבד שליטה. שאלו אותי אם זה באמת מה שהיה ואמרתי שכן, ואז השופט שאל למה בדו"ח התאונה שכתב בוחן התאונות לא כתוב שיש פנצ'ר בגלגל. הוא שאל את הרס"ר ואת מי שישבו איתו, אני לא זוכרת מה הייתה התשובה אבל כנראה שזה עבר, אני אפילו לא זוכרת מה הייתה תוצאת המשפט כי הדחקתי את זה. מה שאני זוכרת טוב זה ששיקרתי כי המפקד לחץ עליי. צריך להבין את הסיטואציה – חיילת צעירה, ממש ילדה, שהקצינים האחראיים עליה אומרים לה: "הוא אומר שזה לא קרה וגם אם זה כן קרה הייתה תאונה וצריך לומר שהיה פנצ'ר בגלגל". מה יכולה לעשות חיילת במצב כזה? לא הייתי בחורה חלשה או מסכנה אבל זה מצב שבו הייתי בתחתית המדרג. אם רק אחד מהקצינים היה אומר לי שזה לא בסדר מה שקרה ושאני יכולה להגיד שהוא נגע בי הייתי בוודאי אומרת את זה. הם ידעו מה קרה אבל לחצו עליי לשקר. לא עלה בדעתי בכלל לומר דבר אחר, פשוט עשיתי מה שאמרו לי. באותם ימים לא הייתה יועצת לענייני נשים או יועצת להטרדות מיניות וכיום אני שומעת מהרבה נשים בדור שלי שגם הן הוטרדו. אבל מתברר שגם היום, למרות שיש יותר מודעות, יש הטרדות, וגם היום הקצינים מגנים על החברים שלהם כמו שראינו במקרה של בוכריס. הם בעדו, נותנים כל הזמן עדויות אופי וקוראים לבחורה "פרחחית". אני מרגישה ששלושים שנה עברו ואותו מקרה חוזר על עצמו. יכול להיות שבוכריס הוא אדם נחמד וקצין מצטיין אבל הוא עשה מעשים קשים ואסורים. התמיכה של החברים במצב כזה הופכת את המעשים למשהו שהוא בסדר, נסלח".

קרין, מורה באחד מבתי הספר בעיר, היא אישה חזקה שיודעת לעמוד על שלה. "החינוך בבית היה מיליטריסטי, הייתי מוקפת באנשי צבא ויש לי דעה טובה על הצבא". היא בעלת תואר ראשון בחינוך וכעת לומדת לתואר שני בפיתוח וקידום בריאות. יש לה בן אחרי צבא ובת שמשרתת בצה"ל. לדבריה, לא נגרמה לה טראומה ממשית, למרות שהדחיקה הרבה דברים. "זו הייתה הנורמה אז ולא רק בצבא. כל הזמן כשנכנסו בנות היו הערות ובדיחות. צריך להמשיך ולהעלות את המודעות, איך לא להטריד ואיפה עובר הגבול. במבט לאחור אני חושבת שכן היו לזה השלכות עליי, זה השפיע על המודעות שלי והרגישות לדברים האלו כי מגיל ממש צעיר כל הזמן העברתי לבת שלי מסרים ברורים שאם מישהו נוגע בה היא צריכה מייד לבוא ולספר לי, שאם לא נעים ולא טוב לה היא חייבת לבוא ולהגיד לי. היה חשוב לי מאד להעביר לה כבר כשהייתה קטנה את המודעות לדברים שלנו לא אמרו כשהיינו ילדות. גם לבן שלי, כשהיה בגיל ההתבגרות, דאגתי להגיד שכשהולכים למסיבה ושותים חייבים לשים לב לתגובה של הבנות, לא לנצל הזדמנויות ותמיד לראות גם את הצד השני".

השלכות בעתיד

גם דליה כהן ברכה היא בין הנשים שהתנדבו לקחת חלק בסרטון המחאה. במהלך שנות עבודתה נתקלה כהן-ברכה ממכבים, פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית, המטפלת בילדות, נערות ונשים שנפגעו מינית, בסיפורים קשים של פגיעות מיניות. "יש מגוון של פגיעות – הטרדה מילולית, הצקות, ניצול סמכות, השגת מין בכוח פיסי או אחר, זה פשע שקשור לכוחניות. רוב הפגיעות המיניות הן ממישהו מוכר".

לדליה שלוש בנות, הבכורה חיילת והאחרות בגילאי 16.5 ו- 9. "באחד הבקרים לפני שבועיים וחצי שמעתי את הבנות בקבוצה מדברות על עסקת הטיעון. נכתב השיר, הקלטנו את הסרטון, התחילו ראיונות והעניין קיבל תאוצה".

איזה פגיעה נפשית נגרמת למי שהותקפה מינית?

"לפגיעה יש השלכות משמעותיות על הנפש, זו חוויה טראומטית שמביאה לתגובה פוסט טראומטית. ההשלכות יכולות להיות: פגיעות, סיוטים, חוסר אמון באנשים, פגיעה בתפקוד היום יומי, רגשות אשם ומחשבות שהן הביאו זאת על עצמן. כשהפגיעה חוזרת או מתמשכת היא יכולה לפגוע באישיות הצעירה שמתחילה להתעצב מול אותה פגיעה. הדבר פוגע במערכות היחסים עם העולם, ביכולת לאהוב ולהיות נאהבת. חוסר אמון מתמשך יכול לפגוע גם במציאת מקום עבודה קבוע ומצריך פיתוח מנגנוני הגנה למניעת חרדה. יכול להיווצר דפוס דיסוציאטיבי של ניתוק מוחלט מה'עצמי' ואז הנפגעת חשופה לפגיעות והרס, בין אם שלה את עצמה ובין אם שלה עם הסביבה. מצבים כאלה, דיסוציאטיביים, מגיעים לעיתים לאשפוזים קשים, כי בתוך המצב הזה הנפגעת עלולה לפגוע בעצמה, לסבול מחרדות ומדיכאון קשים, לפתח הפרעת אישיות שמונעת ממנה לבטוח באנשים, לפגוע באינטימיות וביכולת לבחור בני זוג וכן בתפקוד המיני. לעיתים הטראומה באה לידי ביטוי גם בפחד מללדת, בקשיים באמהות, זה יכול ללכת להרבה כיוונים, אך המצב הקשה ביותר הוא התפרקות ה'עצמי'. הייתי עדה לנשים שפגעו בעצמן ואימצו התנהגות סיכונית, זנות וסמים. לנשים שעברו תקיפה מינית יש יותר נטייה להגיע למקומות כאלו".

לגיל יש חשיבות לגבי סיכויי ההצלחה של הטיפול?

"הגיל והקונטקסט חשובים מאד. כשמדובר בילדים הפגיעות הן ראשוניות כי האישיות עוד לא מעוצבת. בגיל ההתבגרות הפגיעה נכנסת למקומות של בניית ה'עצמי' ושל גיבוש הזהות המינית. בגיל יותר מבוגר הפגיעה יכולה להיות בתפקוד מיני וביצירת מערכת זוגית אינטימית. ככל שהפגיעה המינית מוקדמת יותר וחוזרת על עצמה הפגיעה תהיה יותר פתולוגית מאשר בפגיעה חד פעמית. במערכת של יחסי מרות הפגיעה לרוב יותר קשה כי פעמים רבות יש מצב של פגיעה מתמשכת, יותר מפעם אחת. בכלל, נטייה לפגיעה מינית בדרך כלל לא באה על סיפוקה בפעם אחת. לכן הפוגע צריך גם טיפול, כי אם זה מצב של תקיפה אקראית הוא עלול לפגוע בכל פעם במישהי אחרת ולעומת זאת כשמדובר במערכת סגורה, עם פערי גילאים ודרגות ויחסי מרות, הפגיעה עשויה להיות הרבה פעמים באותה בחורה. החיילות הן צעירות בסיום גיל ההתבגרות, האישיות שלהן עדיין מתעצבת והפגיעה קשה. גם לחומרת הפגיעה יש משמעות רבה, פגיעה מאונס היא לא כמו מהטרדה מינית, במקרה של אונס אין דבר כזה לצאת בלי פגיעות. גורם נוסף שיש לו חשיבות הוא מבנה האישיות השונה של כל אדם וכמובן ככל שהמודעות בתקשורת גוברת ויש יותר תמיכה גדל הסיכוי שהחשיפה תקרה יותר מהר, זה חשוב כי ככל שעובר יותר זמן עד לחשיפה הטראומה מתקבעת באישיות, לעיתים עד למצבים קשים של אובדנות".

יש אפשרות לצאת לגמרי מהפגיעה?

"זה תלוי בשלב שבו מגיעים לטיפול. אם מתחילים לטפל מיידית ויש עזרה בצרכים המיידיים כמו ליווי במשטרה ובמשפט זה עוזר. אך צריך לזכור שהרוב המכריע של הנפגעות בכלל לא מדווחות והן מגיעות לטיפול בשלבים מאוחרים, לרוב על רקע אחר של הפרעות אישיות, חרדה, דיכאון או אובדנות, ואז כשמתחילים לסובב את הגלגל לאחור מגלים את הפגיעה. במהלך הטיפול עוזרים למטופלת לעבד את החוויה, בטיפול פסיכו-דינאמי מציפים בעדינות את הטראומה שוב ושוב ולאט לאט מפרקים אותה כדי שתהפוך לחלק משאר החוויות השליליות האחרות בחיים. על ידי כך ניתן לבנות מחדש אמון בעולם, ביטחון, דפוס אישיות שלא משתמש במנגנוני הגנה קשים אלא לומד להתמודד עם הכאב לפני שזה יביא לפגיעה עצמית. הניסיון לפרק את הפגיעה הפוסט טראומטית מחייב טיפול ארוך וקשה ויש הרבה התנגדויות. אי אפשר לומר למטופלת דברים טרם הזמן".

חוסר אונים ביחסי מרות

אנחנו שולחים את הבנות שלנו לצבא וחשוב לדעת שרוב המפקדים הם בסדר, מזכירה דליה. "אך כשיש אונס או פגיעה מינית במערכת של יחסי מרות כמו צבא, משטרה או אפילו עבודה, המצב מאד מסובך כי יש חוסר אונים. במצב כזה אין משמעות למונח 'הסכמה' כי לעולם אין לדעת אם ההסכמה הזו היא אמיתית. הטענה של בוכריס שהוא חשב שהיא מסכימה היא היתממות, אסור לו לנצל יחסי מרות. הוא הודה ב'בעילה אסורה בהסכמה', זה דבר והיפוכו. תקיפה מינית כזו מכניסה לתוך מערכת של רוך אגרסיה ותוקפנות. אצל הנפגעת מתעצבת הכרה שמין בא עם תוקפנות ויש חשש שאו שהיא תמצא בן זוג תוקפני או שהיא תפגע בעצמה. הייתה לי מטופלת שתוך כדי בדיקת קשיים בתפקוד המיני חשפנו פגיעה מינית. יש קשר הדוק בין פגיעה לבין התגובות של הגוף".

יש גורמים חיצוניים שעשויים לסייע בטיפול?

"צריך להבין שקשה לנפגעות ללכת למשפט ולשחזר הכול ויש תמיד חשש שיאמינו לו ולא לי, ומחשבה שאם כולם מאמינים לו אז אולי אני לא צודקת. מערכת התמיכה מהסביבה חשובה, הנפגעת צריכה לדעת שיודעים שהיא לא אשמה בכלום, כך היא מקבלת את המסר שהיא בסדר. ההתקדמות בטיפול קשורה בין היתר בהכרה של הצד הפוגע בפגיעה ואחת המטרות של הנפגעות היא שהפוגע יכיר במה שעשה. ברגע שהוא מודה שהוא אשם וגם הסביבה מבינה את זה הדבר עוזר לבנייה מחדש של בטחון עצמי ותפיסה חיובית. במקרה של בוכריס אבא של הנפגעת דרש ממנו להתנצל וגם היא ישבה בדיון כדי לשמוע אותו מודה. זה דבר חשוב מאד כי אחרת מערערים את כל מה שחשבת על עצמך עד היום, תחושת העצמי מתערערת. חשוב לקום בבוקר ולדעת מי אנחנו, וההודאה מחזירה לנפגעת את תחושת העצמי, מה אני כן ומה אני לא, מכאן החשיבות של זה שהפוגע יודה".

למרות הכל זה עדיין קורה

המצב כיום בתחום ההטרדות והתקיפות המיניות טוב בהרבה משהיה בעבר, בין היתר בשל החוק למניעת הטרדה מינית. "הקצינים כיום שומרים יותר על דיסטנס, אין את הבדיחות שהיו פעם ופעמים רבות משאירים את הדלת פתוחה" אומרת קרין "אבל הדברים עדיין קורים וכשזה קורה ויש תלונות חייבים לבדוק את הדברים ולא לתת לקצין גיבוי אוטומטי. אסור בשום אופן להגיד כמו שאומרים הרבה פעמים ש"היא יזמה כי המפקד כריזמטי", זה בכלל לא משנה כי הוא המפקד והאחריות עליו".

את חושבת שהשיר שהקלטתן  ישנה משהו?

"אם הצלחנו לעשות משהו עם השיר או בראיונות, להעלות למודעות את הדברים וגם את הגיבוי האוטומטי שנתנו לקצין שפגע, אז עשינו משהו טוב. אם תהיה תהודה ציבורית גם מעבר למשפט של בוכריס אולי זה ירתיע לפחות עוד אחד כזה ואז עשינו משהו חשוב. אם חס וחלילה היה קורה לבת שלי דבר כזה והתוקף היה יוצא מזה בזול כמו בוכריס, שהורידו אותו בדרגה אחת, הייתי עושה הרבה רעש. הבנות שנלחמות וחושפות צריכות לדעת שמעבר לאמהות שלהן יש עוד נשים שאיכפת להן, זו מטרת הפעילות."

צילום אינגריד מולר