השבוע הודיע עמיר פרץ על כוונתו להתמודד על ראשות מפלגת העבודה. כזכור, הוא כבר החזיק בתפקיד הזה ואף רץ לבחירות בעשור הקודם מול "קדימה" החזקה של אולמרט ולבני, שגם ניצחה בבחירות ושיתפה אותו בקואליציה.
התגובה הראשונה שבה הבחנתי השבוע בקשר להכרזו זו היתה של איזה דרדק בפייסבוק, שהזדרז לקבוע כי "כבר נכשלת. אל תחזור!". ברגעים הראשונים נטיתי להזדהות עם האמירה. הרי פרץ כבר היה שם בעבר ונכשל, לא?
אז זהו, שממש לא. למעט צילום אכזרי אחד, שבו נתפס בקלקלתו עם המשקפת ההפוכה, לא היה שום כישלון בקדנציה של פרץ כיו"ר העבודה ואף לא כשר ביטחון. ממרחק של עשר שנים ברור כי הניהול הטקטי של מלחמת לבנון השניה לא היה טוב, אבל ברמה האסטרטגית אולמרט ושר הביטחון שלו חתומים על הישג גדול. "דוקטורינת הדאחיה" שהובילו, לפיה תגובת ישראל על ירי לשטחה תהיה כואבת ו"לא פרופורציונלית", מחזיקה מעמד עד היום. מנחם הורביץ, כנראה ה"צפוני" המקצועי בישראל, קבע חד משמעית כי העשור האחרון שעבר על הגליל היה מהשקטים אי פעם. בין לבין גם התברר כי חותמו של פרץ על "כיפת ברזל" היה גבוה מהקרדיט שניתן לו בזמן אמת.
ועוד תזכורת: וינסטון צ'רצ'יל החל עשרות שנים במדבר הפוליטי. עמד בראש מפלגתו, הודח, הפסיד בבחירות ושוב חזר והתמודד. גם מנחם בגין עבר תקופות דומות. אבל הם לא התחרו בזירת הפייסבוק ולא שמו קצוץ על "זכרונו הקצר של הציבור". היתה להם דרך ברורה, ומה שקרה בסופה ידוע לכולם.